התרנו את שמו לפרסום.
נבחרים
נקה סינון # ✕הפעם הראשונה שנשברתי ובכיתי
יושב אצל הגרושה עם הבת שלנו שחזרה לחופשה.
פתאום דפיקה בדלת, אני נדרך, הגרושה הולכת לדלת, מציצה ואומרת 'לא…זה טעות'
כמה רגעים ושנינו מבינים שהמתח הזה הורג אותנו ושנינו בוכים יחד.
נרגעים, ומבטיחים לעצמנו שהוא יחזור והתוכנית לחו"ל עוד תצא לפועל.
המג"ד שלה שהיה גם שלו, הקריא משהו..
הרגליים לקחו אותי לרחבת הטקס
שם אמא שלה הורידה לה את הכומתה ואני שמתי לה את זו של אחיה שנפל בקרב.
משהו בתוכי הבין ולא הבין, הכל כאילו היה שקט מסביב…
ורק היא אנחנו וחסרנו היינו שם…
מחר הוא אמור היה לצאת לחופשת שיחרור.
היום אסתפק בשעה לראות אותו.
ואני מרגיש שחזר לי החמצן לגוף לפחות לעוד יממה.
הוא ואני ❤️
החייל שולח הודעה
וברור לי שלא קל לו
קעקועים לזכרו המקעקעת שאלה אם כואב לי, ואני עניתי לה שהכל יחסי בחיים, וחשבתי לעצמי שהכאב הפיזי נעלם בעוד כמה רגעים…
חייב להיות פה מטוס, חייב להיות פה בואינג ומטוס של ילד שיודע לאן הוא רוצה להגיע.
כשאיתי היה מדבר על פורמולה אחת הייתה מעריץ את הידע שלו, את ההתעסקות בפרטים.
בדר"כ ילד הולך אחרי אביו בבחירות שלו בספורט אבל איתי הוא ילד מיוחד, הוא החזיר אותי למשהו שאהבתי כשהייתי נער.
התמונה הזו צולמה בחוף אכזיב, בטיולי המשפחה בשבת. היא שימשה גם באלבום הבר מצווה שהכנו לאיתי.
וכשאחותו לא מזמן השתמשה בה, בפוסט קורע לב באינסטגרם היה לי ברור שגם אני אשתמש בה.
הכתב שלי שם, מזכיר לי להתמודד כל פעם מחדש עם השאלה 'כמה ילדים יש לך?'
כנראה שלא סתם הלב הכי כאב.
כתב היד שלו, איתי, צמוד ללב שלי
כמה פעמים אמרתי לו 'לא מתנדבים לשבת בצבא'
'אבא, זה השבת האחרונה שלי בגדוד אני רוצה להיות עם החברה, ובכול מקרה תאסוף אותי בשבת'
אז הבוקר הוא הודיע שהוא לא יוצא לטיול משתחררים שהיה אמור להיות בראשון.
חשבתי, הוא בצפון לפחות רחוק מהבאלגן.
אז עכשיו הוא עדכן שהם יורדים לעזה.
אני דואג!
מסע.
עוד רגע צהריים. גבעת עדה.
אני עם תיק צד שבתוכו התמונה שלו ממוסגרת, סווצ'ר שלו מחברה מיוחדת שהוא אהב (seek discomfort), השקית עם הבגדים שהוא ביקש שאביא לו ב 7 לאוקטובר לפני שניסע לסבתא ושמיכה בשבילי.
עולים לחדר הטיפול, מחליפים כמה מילים, אני ממקם את התמונה שלו על האלתר, זה באמת נראה כמו מקדש קטן עם הנר הדולק למרגלות התמונה.
3 גרם פיטריות ג'ולדן טיצ'ר שנאכלו כמו שהן, עם מעט עזרה של פירות יבשים.
מדליק עוד שני נרות, בראשון אני אומר 'איתי, אני אוהב אותך' ובשני 'אני זקוק להתפרקות'.
שוכב, עוצם את העיניים ונושם באיטיות.
לאט לאט הגוף נרגע, והמון אור שוטף את החדר, צבעים, צורות, מרגיש שהכל מלטף אותי.
כל מה שקרה שם, לא ממש ברור לי, רגעים של לצלול לחושך ואז מבט אל התמונה של איתי והאור מגיע, כאילו ברור לי לחלוטין שיוצא משם אור גדול.
גם כשהמבט מופנה לצד השני, האור מגיע מכיוון התמונה.
בשלב מסויים, אני מרגיש שהוא ממש חלק ממני, ושם אני מתחיל להתפרק, מרגיש איך כל הכאב מציף אותי, מרגיש בור ענק בבטן, אוחז בה ובוכה בלי סוף.
עירבוב של חיים ומוות, של מוות ואהבה, מרגיש איך הכל כל כך שביר במרקם הזה.
רגע מסויים אני מתרומם, מסתכל מקרוב בתמונה, תופס את הסווצ'ר שלו ופשוט מריח ומחבק אותו, הבכי לא מפסיק לרגע. נשאר מחובק עם הסווצ'ר כמעט עד הסיום.
המיינד שלי, נשאר נוכח ברוב הרגעים, שומע שירים של אביתר בנאי שמנסים לספר לי סיפור (שירים שהמנחה בחר) ואני לא אוהב את הסיפור הזה על אלוהים, על חיבור ועוד כל מיני דברים רוחניים, כמה פעמים כמעט יוצא לי להגיד לו שיפסיק את השירים האלה, אבל משהו בתוכי מרגיש יותר חזק מזה למרות כל ההזיה שאני נמצא בתוכה. נותן לשירים האלה לעבור מעליי.
ואז לקראת הסוף מגיע השיר של החברים של נטאשה, 'קנה מה שאין' וחיוך גדול עולה על השפתיים שלי, אני מסתכל לתמונה של איתי וכאילו גם הוא מחייך אלי. שנינו יודעים שכל זה רק בראש.
וכל מה שיוצא לי באותו הרגע זה 'מה שיש יש ומה שאין אין'.
מרגיש שמח על ההתפרקות הגדולה, על היכולת לשחרר, על התתאבלות כמו שעוד לא זכיתי עד היום.
מבין שהכאב ישאר תמיד ושום דבר לא ירפא אותו, שום חיפוש לי יחזיר לי את האובדן, את מה שאין, את מה שלא אזכה בו יותר.
תות שלי, עברה שנה אומרים לי
לא ברור לי פרק הזמן הזה
אם זה נכון שאתה כבר לא פה בעולמנו שנה – אני לא רוצה לדעת.
אני לא רוצה באמת לעכל.
אני לא רוצה להיות אב שכול
אני לא יכול להיות כל מה שזה אומר.
כל מה שאני יכול, זה להיות זה אבא לשני ילדים מדהימים. לאיתי ומיקה.
אבל יש את מה שאני רוצה
ויש את מה שהראש מבין
והוא מבין….
שאתה כבר לא פה, אתה מת
ואני פה חי… ומת
לא משנה כמה אני נלחם בהבנה הזו
כמה אני אוטם את עצמי
כמה אני מייצר ניתוקים מההבנה הזו
כשהסדק נוצר,
אם במקרה,
אם מישהו שאומר משהו,
אם רגע של חוסר שתופס אותי פתאום
אז הכאב מגיע, מציף הכל ומזכיר לי את מה שאני כל כך לא רוצה.
שאתה לא כאן!
תיכף כולם יספרו עלייך…
אבל אני מרגיש שלא מאה מילים וגם לא מאה אלף משפטים יצליחו לבטא את מה שניטל ממך וממני.
ומכל מי שהיית חשוב לו…
אוהב אותך ילד שלי
ומתגעגע געגוע שאין לו סוף
דיברתי שוב עם הילד, אמרתי לו שהבנתי את הרמז שלו איפה הם 'אנחנו רואים את הים' וברור לי יש שם עניינים.
'אבא, ראיתי שם דברים קשים. מה ששמעת זה כלום. שאבוא הביתה…'
רק תבוא ילד. רק תבוא!
לבוא עם חולצת F1 לקבר שלו
לנפח בלונים, להדליק נר על עוגה
ללכת למסעדה בלעדיו
ולנסות לקנח בסטנד אפ אבל והומור שחור
החייל בתרגיל בצבא.
פתאום הוא שולח תמונה שלו עם דם בעורק, ראש מוטה ולשון בחוץ.
אותו זה הצחיק
אחותו טוענת שהוא מת גרוע
אני מתאושש
אולי יום אחד שהוא יהיה אבא הוא יבין.
כשאתה יודע שגידלת גרסה טובה יותר ממך!
בכל המסיבות שיצאתי מאז…
בהופעה של כרמלה גרוס וגנר ובעוד לא מעט מקרים אחרים, עירפלתי את הכאב עם אלכוהול ודברים אחרים.
אתמול, גם אני הלכתי למופע של אביב גפן, ולרגע הרגשתי נורמלי כמו כולם.
מאור כהן עלה לחימום והכל היה נפלא.
החברות שלה ביקשו שנתקרב יותר לבמה, בכל זאת אנחנו בגולדן רינג.
ואז אביב עלה, המון אורות, מלא שואו, בדקה הראשונה עוד צילמתי.
ופתאום היא הופיעה, המועקה הזו, התחושה שהוא לא פה ולא יהיה יותר אף פעם.
ובכל שניה זה הלך והתגבר!
אני לא זוכר את השיר השני, רק זוכר את הרצון שלי לא להיות שם. הרגשתי כל כך לא קשור לשמחה ולצהלה.
עוד כמה רגעים ואני מבקש ממנה שתישאר שם ואני אלך, היא מסרבת ומתעקשת לבוא איתי. הולכים לרגע הצידה, אולי משהו יירגע בי.
אבל לא. אני לא מסוגל עוד וחייב לעוף משם.
וזה היה הנשף רוק שלי
אתמול אצל המטפלת הוא לא עלה בשיחה. ופתאום הבוקר אני מרגיש כל כך אגואיסט.
פשוט בא לי להשוויץ בילד שלי שסיים אתמול קורס מפקדי טנקים.
והוא גרסה משודרת על סטרואידים שלה ושלי.
אז למרות כל הציניות שיש לי מול הצבא, אני אבא ממש גאה.
הוא הולך לשנה האחרונה שלו בבית הספר..
ו פתאום אנחנו קולטים שכל דבר מעכשיו זה פעם אחרונה ככה
והלב מתקשה עם המחשבה, נאחזים במה שיש ומקווים לנצל כל רגע כזה.
ואז השבוע ברגע משפחתי בים, הוא פשוט עשה אותנו מאושרים "תדעו שגם שיהיה לי ילדים אני ארצה לטייל אתכם" אמר… והרגשנו שעשינו טוב
איך אני נהנה מהבן שלי
חד ויודע!
איך זה להיות בעבודה שאמא שלך שולחת תמונה של קעקוע לזכרו של הבן שלי והנכד שלה?
'אני מתגעגע אליו'
אני אומר לגרושתי
'אבל החלק הכי קשה לי, שלגעגוע הזה אין סוף'
לפעמים לא בא לי!
והיום הוא היום הזה ש…
לא בא לי שהוא יהיה הילד של כולם
לא בא לי שכולם פתאום יכירו אותו
לא בא לי עוד איזה טקס שיזכירו את שמו
לא בא לי שיגידו לי שהוא גיבור ישראל
לא בא לי עוד כתבה בתקשורת
לא בא לי אותו בעוד עמוד יזכור
לא בא לי עוד סטיקר לזכרו
לא בא לי עוד הרצאה של אמא שלו
לא בא לי עוד מטס לכבודו
בא לי אותו רק שלי
כי איך אפשר בכלל להסביר במילים מה זה החוסר הזה?
אני והמטפלת מדברים על השְׁכוֹל
'אתה מרשה לעצמך להתפרק ליד מישהו?'
לא.
כל נוכחות מפריעה להתפרקות אמיתית, אני מרגיש כמו החתול של שרדינגר, שאם רק נסתכל עליו נשפיע על תוצאת הניסוי, כך אם מישהו יהיה לידי זה לא באמת יאפשר לי להתפרק ולשחרר את הכאב.
'אבא, אנחנו הולכות לירות במאג ובמאג מקביל ואני והכיתה שלי הולכות לירות גם בתותח של הטנק'
ככה היא סיפרה בהתלהבות בסופ"ש.
ועכשיו הגיעה התמונה הזו מקצין הנפגעים, שדואג ומלווה כל צעד שלה.
ואני רק תוהה מה עובר עליה
איך מתערבבים לה הרגשות
כמה היא גאה בעצמה
וכמה הוא חסר לה
שעה וחצי בתוך טקס הסיום של הילדה ורק ההבנה שהסתיימו כל אסיפות ההורים, הטקסים, החופשים, הקייטנות ועוד…
רק זה וזה שהיא כבר ממש בוגרת, גורמים לי להתרגש
ובנוסף…
היא מסיימת בהצטיינות יתרה!
הדבר הכי טוב שהגרושה ואני עשינו בפער מכל דבר אחר, זה לגדל ילדים לתפארת!
היום המתבגרת קיבלה את התעודה שלה ומעבר לציונים המדהימים ולהצטיינות היה שם משפט שקנה אותי
'את מפתחת שפה ייחודית בצורה מעוררת הערכה'.
ועוד שעה, ניסע כולנו לרמת הגולן לטקס מצטיינים לחייל שהוא מפקד טנק
מסתובב עם חזה נפוח!
כל פעם מחדש, שאנשים טובים רוצים להנציח אותו, אני מתחיל להתרגש ולהשתנק. לא מבין מה כל זה קשור אליי, איך אני חי ככה, איך אני מצליח לתפקד, ואיך בכלל אפשר לנשום.
צהריים, נכנס לחדר של ביתי.
רואה אותה בוכה במיטה, נשכב לידה, בוכה איתה ומלטף אותה.
והמילים היחידות שנשמעות הן 'אפשר עוד טישיו?'
כי שנינו יודעים ששום מילה ומשפט לא יחזירו אותו.
חוגגים לילדה 20 בארוחה – אני, הילדה, גרושתי והחברה של הבן.
– אבא, אתה מבקר מחר את איתי?
– כן, ואח"כ גם את סבא.
כמעט עשור לא הייתי בבית העלמין שבו קבור אבי.
– אז אתה כבר לא רוצה שאשרוף אותך?
– תעשי מה שאת מרגישה לנכון.
פעם השבעתי אותם שיש רק דרך אחת – לשרוף אותי, לשים בכד, ומשם שיבחרו…
הילדה אז אמרה: נשתול עץ ונפזר את האפר שלך מסביבו.
– אולי הכי נכון שתדאגי לשרוף אותי ולהניח על הקבר של איתי.
ככה תבואי לבקר את שנינו ביחד. שניים במחיר אחד.
מזל טוב ילדה שלי ❤️
עדכנתי את הילדה שההזמנה שלה מאליאקספרס הגיעה,
בין לבין, כאילו בדרך אגב, שאלתי איך היא מרגישה אחרי אתמול
והתשובה שלה
וואי, האמת, שהיה כאילו יום קשוח.
גם היו לי שלוש הדרכות.
ואז הייתי בהדרכה, ותקשיב, היה שם איזה אחד…
עכשיו, הוא לא דומה לאיתי, אבל היה איזה רגע,
זה היה ממש לקראת סוף השיעור, הוא הרים את המבט שלו כזה, וכאילו,
הוא היה נראה בול כמו… די, הייתי כזה, פאק.
ולרגע כזה, עצרתי, לא הצלחתי להמשיך שנייה לדבר,
ואז אספתי את עצמי וסיימתי את השיעור.
ובערב כל זה היה קצת טיפה קשה.
שמעתי אותה, אבל הרגשתי שאני מתפרק מבפנים.
שרשור שכול מתעדכן ליום הזיכרון.
Stay tuned.
11:29 Apr 27, 2025
איך חיים עם השכול?
אין צורך לחיות – אתה פשוט מת, רק בחיים
11:29 Apr 27, 2025
אף פעם לא הדלקתי נר נשמה.
האור בחיי כבר כבוי.
11:29 Apr 27, 2025
אתם בטח חושבים שמוקדם לכם – יש לפחות עוד יומיים לערב יום הזיכרון.
ואני חושב שגם לי הוא מת מוקדם מדי…
11:36 Apr 27, 2025
בתחרות הפרסום אמא שלו ניצחה. בפורמולה 1 הנהג שלו ניצח במירוץ הקודם.
ואני? מסתפק בהתאוששות בשוק הפיננסי.
11:51 Apr 27, 2025
שני – טקס בעבודה
שלישי בערב – טקס של עיריית ת"א
רביעי בבוקר – טקס בבית הספר, ב-11:00 בקבר
שלל אירועים,
ואני חושב : מה לובשים לכל זה?
12:14 Apr 27, 2025
שיחותיי בעבודה
14:55 Apr 27, 2025
כזה לא יהיה לכם:
טוויטאפ בטקס יום הזיכרון!
18:35 Apr 27, 2025
כן, בטח אני לא זוכר איך מגיעים…
18:50 Apr 27, 2025
עוד משהו שהיה חסר לי
שר הביטחון בדויק הזה
הוא היה חסר 🤦♂️
19:02 Apr 27, 2025
חזרה גנרלית? תודה, אני שומר את הדמעות להופעה האמיתית.
10:50 Apr 28, 2025
ורק אתמול בערב, אחרי יום לא קל שבו הרגשתי בודד בעולם…
משפט קטן מהבת שלי
"כן אבא, אני כמוך, לא מדויקת כמו אמא שיודעת לדבר בקלות…"
גרם לי להיות יותר רך עם עצמי ועם העולם.
9:18 Apr 29, 2025
חשבתי שאצייץ היום יותר.
אולי במקום לפרוק פה, פרקתי אצל המטפלת שלי?
20:09 Apr 29, 2025
אבל לפחות הייתי היום בטוויטאפ…
20:12 Apr 29, 2025
הכי קשה לי לראות כאלה…
בעיקר כאלה שעבר הרבה זמן.
אני מאחל לעצמי לא לזכות לזה לעוד 25 שנים (וכן תבינו מה שצריך) אבל אחותו… וכואב לי על מה וכמה שהיא תסחוב איתה.
21:42 Apr 29, 2025
אני לא אוהב את היום הזה.
אני הולך לאיבוד בין אנשים.
אולי אם אלך לאיבוד לגמרי – אמצא אותו.
16:19 Apr 30, 2025
הגיע הזמן לסגור את השרשור.
זה היה יום ארוך, עצוב ומתיש.
בדרך חזרה, הילדה סיכמה את זה הכי טוב:
"אבא, כל הלפני כבד יותר מהיום עצמו. אין לי באמת זמן לעצמי ביום הזה."
וכמה שהיא צדקה.
החלק הכי קשה בשבילי היה דווקא הנסיעה לבד לבית העלמין, עם שירי יום הזיכרון ברקע.
עצמאות לכם
8:09 May 1, 2025
אצטדיון מלא.
קבוצה אחת עולה בכתום לאות הזדהות.
קבוצה אחרת שמה כסאות על הדשא לסמן את החטופים.
חטופה ששוחררה משודרת בסרטון מרגש במגרש.
ואני עומד שם, בין כולם ונחנק.
כולם מחכים לאלה שחזרו ויחזרו.
ואני חושב על הילד שלי שלא…
אז אספתי את עצמי ואת הפתקים…
ואלה הדברים שאמרתי היום
שנתיים בלעדייך
אני מחזיק בפתקים שלי המון התחלות. התחלות של דברים שרציתי להגיד כאן.
רציתי לדבר על מה זה שנתיים בלעדי "איתי"…
ואז חשבתי על כל הזמן שעוד נותר לי בלעדיך.
אז ויתרתי.
רציתי לספר על הפודקאסט "מסיבת הפתעה" שגורם לי לצחוק, ועל מתן חלק שסיפר שם על יום ההולדת לבן שלו, וכמה הוא מאושר וגאה בו.
ורציתי גם אני לספר כמה הייתי גאה ומאושר אבל אתה לא פה.
אז זנחתי.
חשבתי לספר על החרדה שתקפה אותי לא מזמן, כשבדקו אותי ואמרו שיש לי לב של אדם צעיר.
אבל נזכרתי בלב שלך, שחטף את הכדור.
אז עצרתי.
אולי הייתי מספר על הסדרה ההיא, זו שמדברת על יקומים מקבילים ותאוריית הקוונטים, שבטח היית עף עליה ביחד איתי.
אבל שם, הגיבור מאבד את הבת שלו, ומנסה להחזיר אותה ביקום אחר.
אז דמיינתי.
ובטח רציתי לספר שליזה, עדיין מעודכנת בפורמולה 1,
ומיקה, שאמרה שהיא תשמח לטוס למירוץ.
ואני ששומר בקנאות על הזמן הזה שלנו
גם כשאתה לא ממש לידי.
כי רק פה אתה כאילו נמצא, מתחת לאבן. אבל זה רק כאילו.
בכל פעם שאני עומד כאן אני מרגיש,
שהאבן הזו לא באמת עליך.
עכשיו היא עליי.
אז אני נשאר עם הידיעה,
שאתה שם, בלב של האוהבים אותך,
ובמחשבות של החברים שלך.
ואני,
מנסה להאמין שזה מספיק,
לפחות לעכשיו.
35 גברים, אבות שכולים
כתבת עיתון אחת
ומדריך שגם הוא אב שכול טרי
התחלנו
בטיול בר המצווה שלו אמא שלו ביקשה בשבילו אם אפשר לבקר בתא הטייס.
אתמול אני ביקרתי בתא הטייס והראתי לטייסים את התמונה הזו
במבט ראשוני נראה שהאבות של הנופלים ב 7/10 שונים משאר האבות פה
5.5 שעות מסאפה להאנוי.
בחוץ נופים ירוקים ושקטים, בפנים אבות שמספרים על הילדים שנפלו במלחמה.
קולות רועדים, בכי חנוק, וגעגוע שחוצה יבשות.
כמה רגש וכוח בנסיעה אחת.
שיחות שאפשר לשמוע רק בטיולים של אבות שכולים
'באיזה שורה הבן שלך?'
'אנחנו הלכנו על קבר פתוח'
דגלים וסטיקרים לזכרם.
אני עדיין לא סגור למה צריך אותם בחו"ל.
אני נמנע.
רעיון לא טוב לקחת אבות שכולים למוזיאון מלחמה
הולך לכדורגל, זמן להתפרק.
מגיע וגיל עם פנים כאובות
מה קרה אני שואל?
אח שלו נפל וזה האבא הוא מצביע על אב ובן שיושבים 2 כסאות מאתנו.
משתתף בצערכם אני אומר להם ואני מבין שגיל כבר סיפר להם עליי.
חוזר לשבת ושואל את גיל מתי הילד נפל, שנפלו הארבעה גיל עונה לי.
ופתאום אני קולט שזה החברה מהגדוד של הבן שלי שנפלו לפני שבועיים!
הדמעות זולגות, המשחק עוד לא התחיל…
בסוף… אנחנו מנצחים בדקה ה 95 כולם צוהלים.
אבל אז מגיע החיבוק עם האבא, חיבוק של הרבה משמעות, בלי מילים, חיבוק של אבות שכולים.
הגרושה עשתה פודקאסט חדש עם עוד שני הורים שכולים.
אני לא מבין מאיפה היא מביאה את הכוחות להתעסק בזה כל הזמן.
אבל ברור שאני מקשיב
וכבר בשניה הראשונה אני שומע את הקול שלו, של הבן שלי…
וזו הסטירה הראשונה, ובדרך עוד מלא מילים חכמות בפודקאסט הזה, וזה קורע…
ואני מתמסר לכאב עם כוס יין ועוד אחת ועוד…
רק בכדי שהאני המפוכך לא יעצור את הכאב ויסביר לי כל מיני הסברים על רציונליות ועל המשך החיים…
כשנמסר התחקיר, שאלנו איפה וכמה הוא נפגע.
התשובה הגיעה היום בוואטסאפ: אני במשרד, הילדה בדיוק יוצאת לסופ"ש מהצבא, וקצין הרפואה אצל גרושתי, מתאר בקור רוח: פתח כניסה במפתח הלב, פתח יציאה מאחור, פתח ליד פטמה ימין.
'לא היה לו סיכוי. זה היה מהיר'.
גרושתי עוד ראתה תמונות. אני ניתקתי ונחנקתי.
אני רואה את הסדרה המצויינת Deves וכבר בפרק השני,כאילו השחקן מדבר מגרוני.
אז לקחתי את המילים שלו.
הרגע שבו בני נלקח ממני…
נראה שמיד הציב אותי בשני מצבים בו זמנית.
במצב האחד, הייתה לי הבנה מלאה… שאיתי איננו.
לא היה ספק. לא הייתה… תקווה.
לא יכולתי להיאחז בדבר. לא הייתה דרך חזרה.
רק הוודאות שבמותו.
במצב השני, לא הייתה לי הבנה של המוות שלו.
זה היה דבר בלתי אפשרי. דבר בלתי סביר. מגוחך. נרחב. חסר משמעות. שקר.
זה לא רק שהם היו מצבים סותרים. אלה היו מצבים מוחלטים.
כל אחד שלם בעצמו ולא הותיר מקום לשני.
אבל… אחזתי בשניהם.
לשמוע את הבת שלך כועסת ובוכה על העולם שלא נותן לה מנוח בשלוש השנים האחרונות
המעבר לת"א
הקורונה בבית ספר חדש
הגירושין
השכול
מעבר הדירה של אמא שלה לצפון
ועכשיו הקומונה המתפרקת
וכל מה שיש לי להציא לה, זה לכאוב איתה ולחבק.
ובלילה אמצא את הזמן גם להזיל דמעה על כל אלה ועליי
אבל לרגע העליתי בה ובי חיוך שמצאתי והזמנתי את הפאזל עם השם הנהדר הזה
Possessing a most irrational sense of optimism
האחיין שלי נכנס חזק לפורמולה 1.
אחרי התלבטות עם בתי וגרושתי, החלטנו להציע לו את כיסא המירוצים וההגה המקצועי של איתי. הוא בעננים.
עכשיו מגיע החלק הקשה באמת: לאסוף כוחות, לפרק את הציוד מהחדר של איתי, ולנסוע להרכיב אותו מחדש אצל האחיין.
תאחלו לי בהצלחה עם זה.
⬅️
זה היה לא קל לפרק
ולא החלק הפיזי
חצי שנה!
לא ממש מבין, לא בטוח שרוצה להפנים.
מרגיש שקרעו ממני חלק משמעותי מאוד מהעתיד שלי, מהנחת שלי.
הוא כבר לא יחזור, וממש לא אכפת לי אם הנשמה שלו מסתובבת פה שם או במקום אחר.
את ההפסד אני חווה כאן, בחיים האלה.
מכיתה ד' עד ז', תמיד הייתי זה שהקריא בבית הספר את יזכור.
בחזרות תמיד הכל הלך חלק, קראתי נכון, מרשים ובפאתוס הנכון, אבל אז בטקס, כאשר המשפחות ישבו בשורה הראשונה, תמיד, הקול שלי רעד והעיינים דמעו מעט.
מאז הקפדתי לא ללכת לטקסים, לראות רק את מה שיש בטלוויזיה.
ובשנה הארורה הזאת, אני אלך לטקס בערב בישוב בו הוא גדל, למחרת בבוקר לטקס בתיכון שהוא למד בו ואח"כ בבית העלמין.
ברור לי שיכאב לי, ברור שיהיה קשה מאוד, אבל ברור לי שאני חייב להיות.
מרגיש שחייב להיות ולא ממש מצליח להסביר לעצמי למה אני לא בורח.
יושב על הקבר שלו
הכל כל כך פסטורלי פה במשגב.
פותח נטפליקס ושם לו ולי את drive to survive העונה החדשה.
זה היה ממש טקס בחמש שנים שעברו, היינו מפנים לנו זמן וגומעים את הסדרה בכמה רגעים. הוא היה מזכיר לי עוד פרט ועוד חידוד וכל כך הייתי גאה בו, על הידע ועל הזיכרון המדהים.
כל כך שורף לי עכשיו.
עוד רגע אחזור הביתה ואשב לראות את הכל לבד ולזיכרו.
שמעתי על כמה הורים שכולים שממשיכים לכתוב בוואטסאפ לילדים שלהם שאינם, כמעט מדי יום.
יש לי כל כך הרבה דברים שאני מת לשתף איתו, דברים שרק לו הייתי שולח, אבל לשלוח עכשיו ולהישאר בלי מענה – זה קשה מדי.
ובכל זאת, אני עושה משהו שלא לגמרי רציונלי…
הנייד שלו כאן לידי, ואני מקפיד להשאיר אותו טעון ועובד. גם כדי שלא ינתקו את הקו, וגם כדי שבקבוצה המשפחתית שלנו יישארו שני ה-v שמראים שכולם קיבלו את ההודעה – אבל אף פעם יותר לא כולם קראו.
ועדיין, מדי פעם מישהו מתקשר אליו, אבל אלה תמיד רק שיחות ספאם…
הילדה התקשרה (שזה אירוע מיוחד בפני עצמו) ורצתה התייעצות אחרונה בקשר לתפקיד בצבא.
ומחר היא תודיע לקצין הנפגעים שלנו שהיא בוחרת להמשיך את דרכו של אחיה (שהיה מפקד טנק) ולהיות מדריכת שיריון.
ואני כל כך מחכה למחר שהיא תגיע ואוכל לחבק אותה.
פעם היה חלום..
הילד החזיר לי אותו
והיום הוא התגשם
כשהוא נולד בכיתי ממש. היום שהוא התגייס רק לחלוחית בעין הופיעה.
אולי בגלל שהפעם היה לי הרבה יותר זמן להתכונן…
אין ציוצים עם התגית הזו.