נוסע עם הילדה צפונה למשפחה.
בדרך נעצור אצל הילד.
פתאום ברקע מתנגן Billy Joel – Only the Good Die Young.
פוסטים אחרונים
נקה סינון # ✕טסתי עד ליוסטון כדי לראות מעבורת חלל בגודל מלא, כאילו אין לי גרסה ממוזערת שמחכה לי על המצבה שלך בארץ.
נהג אובר אחרון לטיול. בחור נחמד, פרש בגיל 53. מספר שהבן שלו לומד להיות טייס וצריך לצבור שעות לרישיון המסחרי.
"כן, אני מכיר את המסלול" אמרתי לעצמי בלב.
מחכים בשדה בניו יורק לטיסה לדאלאס.
החבר בטלפון, צוחק ומספר לבן שלו על החוויות שלו, ואני שותק לידו וחולם איך הייתי שולח את התמונה הזו לאיתי, ומנסה להבין איך נושמים עכשיו.
אחלה תזכורת 21+3
איך נחגוג לו?
נלך לקבר ביחד
ואח"כ למסעדה
קלאסי
בחייו לא עשינו לו יום הולדת כזה גדול
בגלל שאני כבר לא יכול לשלוח לו את זה.
קחו את זה אתם, זה פשוט מטורף.
#איתי
#F1
אנחנו מארגנים יום הולדת לחייל שכבר לא איתנו, חובב פורמולה 1 מושבע.
בעלי המקום המדהימים עושים הכל בהתנדבות מלאה, ודווקא מול הנתינה הזו, הלב שלי פשוט נשבר.
אני מוצא את עצמי שואל למה זה כל כך קשה, למרות שזה עבורו.
כנראה שהשילוב בין החסד לחסרון הוא פשוט יותר מדי עבורי…
לפני שנה, הילדה נסעה לקאמפ בארה"ב של אחים שכולים מטעם FIDF.
עכשיו היא קיבלה בשורה מרגשת: היא תחזור לשם בתור מדריכה.
גאווה וצמרמורת.
הכי בא לי?
להיות עכשיו כמו ילד קטן, לרקוע ברגליים ולצרוח.
פשוט לצרוח כדי לעצור את המציאות הזאת, כדי לקבל בחזרה את מה שלקחו לי.
ב Ynet יש פס קטן קצת מתחת לכותרת הראשית שמציג את הנופלים, וכל פעם שאני נכנס לשם אני מציץ ברעדה ומקווה שלא אראה אותו שם.
אני לא אצליח לעמוד בזה.
חשבתי שאצליח להדחיק את "בכי יום הזיכרון" עד הרגע האחרון. וברור שלא הצלחתי…
כן, זה בכי אחר. קשה להסביר את זה.
קבוצות הפופולריות אצלי בוואטסאפ בימים אלה:
🔹 הורים – חרבות ברזל
🔹 מורשת והנצחה, משהב"ט
🔹 משפחות משגב
🔹 יד לבנים – סניף תל אביב
🔹 מחלקת טקסים, עיריית תל אביב
🔹 איפה איתי?
🔹 אור למשפחות – חרבות ברזל
לילדה יש יום הולדת היום.
ילדה גדולה, כבר בת 21.
זה יום ההולדת האחרון שבו היא קטנה מאחיה.
מצד אחד הלב מתרחב בשבילה,
ומצד שני… אני פשוט נחנק.
אאסוף את עצמי עד הערב,
שנוכל לחגוג לה במסעדה כאילו הכל רגיל.
אז איך זה שאח גדול ואחות קטנה והם באותו גיל?
לפני שהילדה הגיעה לסופ"ש, הזהרתי אותה: "יש פה מלא אזעקות, מתעוררים כמה פעמים בלילה".
עכשיו היא בטוחה שזה בזכותה ששלושה לילות ישנו בלי הפרעה.
אמא שלה אומרת שאחיה שומר עליה מלמעלה.
ולי? לי לא אכפת. גם הילדה הייתה פה וגם ישנתי לילות שלמים.
אם זו לא נחת באמצע מלחמה, אני לא יודע מה כן.
הילדה מספרת שהיא בוחנת משהו עתידי בטנק
והיא נשמעת מתלהבת בדיוק כמו אח שלה
בתוך כל הביקורת על אייל ולדמן, ראיתי רק דבר אחד: אישור להורה שכול שמותר לו גם להשתטות.
ועבורי, זה שווה הרבה.
עוד עונה של F1 יצאה לדרך היום. 🏎️
אני מנסה לא לספור כמה עונות כבר התחילו בלעדיו, אבל הגעגוע חזק מהכל.
חסרות לי השיחות איתו, הידע האינסופי והרגעים שבהם היה מסביר לי את עומקם של הדברים.
והכי? הכי חסר לי שהוא היה יושב לידי בזמן המירוץ, מניח את הראש ומאפשר לי פשוט ללטף אותו.
התמונה הזאת תמיד תמלא אותי ותציף אותי.
שטסנו ליפן, הוא ישר אמר 'אבא, יש מירוץ שאנחנו שם'.
ולי היה כל כך ברור שאני מגשים לו את החלום.
תגשימו לילדים שלכם חלומות. זה הדבר הכי יקר שנשאר.
שבת שנייה ברציפות: 180 קילומטר הלוך וחזור לגולן כדי לראות את הילדה.
היא בדיוק הדריכה את הגדוד שלו בבסיס שבו הוא קיבל מצטיין לפני שלוש שנים. סגירת מעגל שלה.
יש משהו בנסיעות האלו לבד, עם עצמך, שעושה לי טוב.
ועכשיו במלחמה, הכבישים פנויים, הכל ירוק והכנרת פשוט מהממת.
דיסוננס של ימים כאלה.
אסקפיזם במלחמה:
שתי כוסות יין, השעה עוד לא אחת עשרה בבוקר
ועוד פרק של Drive to Survive ב Netflix.
אבל שום אסקפיזם לא יכול להיות מושלם באמת…
שהתמונה שלו שם ליד הטלוויזיה
והחיסרון שלו כל כך קורע אותך שאתה מת לשמוע אותו ולשתף אותו
התקשרה אליי מפיקה שעובדת עם בנק הפועלים (מקום העבודה הנוכחי שלי). היא סיפרה על שיתוף פעולה בין הבנק לבין שטראוס (מקום העבודה הקודם שלי) להנצחת איתי שלי על קו מוצרים.
הם רוצים תמונה ומשפט של איתי.
כשסיפרתי על כך בקבוצת הווטסאפ להנצחתו, גרושתי העלתה נקודה:
'זה אומר שעטיפות של ממתקים עם התמונה שלו יהיו בפח… איך זה מרגיש לך?'.
מצד אחד ההתרגשות, מצד שני המחשבה על הפח.
מה אתם אומרים? בעד או נגד?
איזה כייף 🤢
התחילו להגיע ההזמנות ליום הזיכרון
הילדה מגיעה אליי מהצבא כבר שבועיים ברציפות.
זה מייצר אצלי שקט פנימי ששום מטפל לא יכול להשרות.
הזהירו אותי, אבל לפעמים אני מחפש להכאיב לעצמי
אני הולך לבד בחמישי לראות בסינמטק את ברנינג מן
החלק הכי קשה בסרט היה לראות את האבא מסיע את הבן שלו לבסיס רחוק.
בדיוק כמו שאני הייתי עושה.
35 גברים, אבות שכולים
כתבת עיתון אחת
ומדריך שגם הוא אב שכול טרי
התחלנו
בטיול בר המצווה שלו אמא שלו ביקשה בשבילו אם אפשר לבקר בתא הטייס.
אתמול אני ביקרתי בתא הטייס והראתי לטייסים את התמונה הזו
במבט ראשוני נראה שהאבות של הנופלים ב 7/10 שונים משאר האבות פה
5.5 שעות מסאפה להאנוי.
בחוץ נופים ירוקים ושקטים, בפנים אבות שמספרים על הילדים שנפלו במלחמה.
קולות רועדים, בכי חנוק, וגעגוע שחוצה יבשות.
כמה רגש וכוח בנסיעה אחת.
שיחות שאפשר לשמוע רק בטיולים של אבות שכולים
'באיזה שורה הבן שלך?'
'אנחנו הלכנו על קבר פתוח'
דגלים וסטיקרים לזכרם.
אני עדיין לא סגור למה צריך אותם בחו"ל.
אני נמנע.
רעיון לא טוב לקחת אבות שכולים למוזיאון מלחמה
הבן שלי היה ידען ב-F1.
הוא היה מסביר לי ואני הייתי מנסה להבין, מבקש שיסביר לאט יותר, לפעמים מוותר.
הוא כל כך חיכה לשנת השינוי הזו.
היום אני מנסה להיות המומחה שהוא היה. חברים מתפעלים מהידע שלי, אבל אני יודע שאני לא מתקרב אליו.
תמיד אמרתי לו שהוא טוב ממני.
עכשיו אני מתאמץ. רואה את הסרטון הזה פעם אחר פעם, מתעכב על כל פרט קטן.
זה הכי קרוב אליו שאני יכול להיות.
youtu.be/JmRkABlQInU
"אני הולך לאיתי ואז אני אבוא", אמרתי לבתי.
לכאורה משפט רגיל.
התמוגגות של שבת
"אבא, מה יהיה כשאגור לבד? לא יהיה לי חמין."
– "תמיד תוכלי לבוא אליי, אני יכול להביא לך וגם ללמד אותך, כמו שלמדתי מסבתא."
"קודם כל, החמין שלך הרבה יותר טעים משל סבתא. וחוץ מזה, קשה לי ללמוד לבשל לפי העין ובערך."
כשנמסר התחקיר, שאלנו איפה וכמה הוא נפגע.
התשובה הגיעה היום בוואטסאפ: אני במשרד, הילדה בדיוק יוצאת לסופ"ש מהצבא, וקצין הרפואה אצל גרושתי, מתאר בקור רוח: פתח כניסה במפתח הלב, פתח יציאה מאחור, פתח ליד פטמה ימין.
'לא היה לו סיכוי. זה היה מהיר'.
גרושתי עוד ראתה תמונות. אני ניתקתי ונחנקתי.
בגוגל אנחנו עדיין משפחה שלמה.
ועכשיו עם מנוי Ai
האחיין שלי נכנס חזק לפורמולה 1.
אחרי התלבטות עם בתי וגרושתי, החלטנו להציע לו את כיסא המירוצים וההגה המקצועי של איתי. הוא בעננים.
עכשיו מגיע החלק הקשה באמת: לאסוף כוחות, לפרק את הציוד מהחדר של איתי, ולנסוע להרכיב אותו מחדש אצל האחיין.
תאחלו לי בהצלחה עם זה.
⬅️
זה היה לא קל לפרק
ולא החלק הפיזי
כנראה שזה הדבר הרישמי האחרון.
כל רגע כזה שורף.
לפחות נשאר על מסמך רישמי 'מלחמת חרבות ברזל'
בין מסיבה למסיבה
הלכתי לבקר אותו.
שנתיים אחרי…
הבחור כתב הרבה, המון שבחים.
את הכל אני מכיר
ועדיין, שזה מגיע באמצע היום זה מפרק אותי
הארכתי את חוזה השכירות בעוד שנתיים.
לא באמת צריך את הגודל הזה, ואולי אפילו יכולתי לחסוך עוד כמה שקלים.
אבל מה זה משנה
לעומת הרגע שבו אצטרך לפנות את החדר שלו.
בינתיים
הוא עוד חי פה.
זה המירוץ האחרון לעונה,
ומ־2021 לא התרגשתי מהסוף שמתקרב ככה.
הנהג שאני אוהד רק במקום השלישי, והסיכוי שלו לנצח כמעט לא קיים,
אבל האופטימיסט שבי עדיין מקווה.
ובכל זאת, אני מוצא את עצמי עושה דבר שלא דמיינתי:
מחזיק אצבעות לורסטאפן.
גם במקום הילד שלי וגם בשביל הסיפור.
ואם כבר לא מסתדר לי פה על הכדור לפחות שיסתדר לו שם, בשמיים.
מפגש הכנה לטיול לווייטנאם של אבות שכולים.
ברגע הראשון אני לא ממש מבין מה אני עושה פה.
המדריך מספר שגם הוא אב שכול, אבל לא אוהב לדבר על זה.
ואב אחר מבקש רק בלי סדנאות שכול.
ואני שם ביניהם, חצי מחייך לעצמי וחצי מתכווץ,
וחושב שאולי… אולי אני עוד אסתדר.
מפגש הכנה. מסע לוויאטנם – אבות שכולים.
ברגע הראשון אני לא ממש מבין מה אני עושה פה.
המדריך מספר שגם הוא אב שכול, אבל לא אוהב לדבר על זה.
ואב אחר מבקש רק בלי סדנאות שכול.
ואני שם ביניהם, חצי מחייך לעצמי וחצי מתכווץ,
וחושב שאולי… אולי אני עוד אסתדר.
מסתובבים ליד כיכר דיזנגוף.
אני אומר לה 'אנחנו לא ניכנס לכיכר היום, אני יודע שהתמונה שלו שם'
פשוט אין לי כח היום
הפרופורציות בחיים אצלי קצת פחות טובות
איך שתי נערות בנות 15 מפיחות בך תקווה?
אתמול הגיעו אליי לחלק שי לכבוד חנוכה, מטעם ‘אור למשפחות’ והצופים.
בדרך כלל מפגש כזה מסתיים אחרי דקה וחצי: השי ביד שלי, והצד השני רק מחפש לברוח מהאי־נוחות שמפגש עם אב שכול מעורר.
אבל הנערות האלה היו אחרות.
הן באמת רצו לשמוע על איתי.
שאלו, התרגשו ובעיקר נכחו.
ובמקום שהמפגש יסתיים אחרי רגע וחצי, הוא נמשך כמעט שעה.
הן סיפרו על ההתנדבויות שלהן, על הנתינה, על הצופים, על האבות המשרתים שלהן.
ופתאום הן סדקו את הציניות שלי עם משב תקווה של נוער ערכי, רגיש ומעניק.
לחזור מחופשה ולפגוש מישהי בעבודה זה עדיין סביר.
אבל אז מגיע מה שאני באמת לא סובל
"מה שלומך?" ועוד עם מבט של רחמים.
אז אל תהיו כמוה, פשוט תשאלו "מה קורה?"
ותהיו נחמדים. לא ביקשתי הרבה.
אחרי ששמעתי את בן־הדוד שלו בפודקאסט, אני חושב שפיצחתי את הסוד איך להביא אותו לחלומות שלי.
בכי, רגש ועומק.
אבל אני לא מסוגל להישאר שם הרבה.
זה כואב, שורף, ואני רגיל לברוח.
נרשמתי להגרלת הכרטיסים למונדיאל והתלהבתי.
אחרי הקנייה זה הכה בי
זה אמור היה להיות רגע של אב ובן.
ובבת אחת ההתלהבות פגשה את הלב השבור ונעלמה.
לייעץ לחברה על גידול ילדים…
ואז לבלוע את הרוק.
היום בדיוק לפני שנתיים…
אז לא הבנתי
והיום אני עוד יותר לא מבין
אז אספתי את עצמי ואת הפתקים…
ואלה הדברים שאמרתי היום
שנתיים בלעדייך
אני מחזיק בפתקים שלי המון התחלות. התחלות של דברים שרציתי להגיד כאן.
רציתי לדבר על מה זה שנתיים בלעדי "איתי"…
ואז חשבתי על כל הזמן שעוד נותר לי בלעדיך.
אז ויתרתי.
רציתי לספר על הפודקאסט "מסיבת הפתעה" שגורם לי לצחוק, ועל מתן חלק שסיפר שם על יום ההולדת לבן שלו, וכמה הוא מאושר וגאה בו.
ורציתי גם אני לספר כמה הייתי גאה ומאושר אבל אתה לא פה.
אז זנחתי.
חשבתי לספר על החרדה שתקפה אותי לא מזמן, כשבדקו אותי ואמרו שיש לי לב של אדם צעיר.
אבל נזכרתי בלב שלך, שחטף את הכדור.
אז עצרתי.
אולי הייתי מספר על הסדרה ההיא, זו שמדברת על יקומים מקבילים ותאוריית הקוונטים, שבטח היית עף עליה ביחד איתי.
אבל שם, הגיבור מאבד את הבת שלו, ומנסה להחזיר אותה ביקום אחר.
אז דמיינתי.
ובטח רציתי לספר שליזה, עדיין מעודכנת בפורמולה 1,
ומיקה, שאמרה שהיא תשמח לטוס למירוץ.
ואני ששומר בקנאות על הזמן הזה שלנו
גם כשאתה לא ממש לידי.
כי רק פה אתה כאילו נמצא, מתחת לאבן. אבל זה רק כאילו.
בכל פעם שאני עומד כאן אני מרגיש,
שהאבן הזו לא באמת עליך.
עכשיו היא עליי.
אז אני נשאר עם הידיעה,
שאתה שם, בלב של האוהבים אותך,
ובמחשבות של החברים שלך.
ואני,
מנסה להאמין שזה מספיק,
לפחות לעכשיו.
הוגרלתי למסע לווייטנאם של אבות שכולים.
ואני לא יודע ממה אני יותר מפחד,
מהאוכל, מהשכול המרוכז, או סתם מ 35 גברים ביחד.
האזכרה בסוף השבוע, ואני עדיין לא מצליח לאסוף את כל הפתקים שרשמתי לכדי אמירה אחת.
זה מרגיש כמו הרגעים שבהם שואלים אותי עליו והמילים פשוט נעלמות.
אותו דבר אצלי…
לא יקרה!
-מיקה, מה זה?
-אהה, להגיד לך?
-כן!
-הייתי בסוריה
-החתמת דרכון?
-נכנסו לעומק של רק כמה דקות נסיעה.
והיינו שם כמה שעות להדרכה.
אבל הטנקים שם יפים יותר, לא עם החול של שיזפון.
אני עוד מעבד את השיחה הזו
האם באינסטגרם חשבו על פרסום אזכרות כשהם פיתחו את האפליקציה?
האמת, לא אכפת לי. פרסמתי גם שם.
יש ילדים שאבא שלהם חזק…
גרם לי להזיל דמעה ישר בהתחלה.
אבל לפחות הייתי עם הבת שלי וזה מילא אותי לשאר הערב הנפלא של הכבש הששה עשר
אני מתחיל להרגיש שהמלחמה מסתיימת.
אני רואה אנשים מאושרים, רואה אנשים מזכירים את הנופלים.
ופתאום אני מבין באמת שהוא כבר לא יחזור.
כבר כמעט שנתיים שאני כהה חושים.
כאילו מסתכל על הכל מהצד.
וגם היום, קשה לי לשמוח.
אני רואה את הסדרה המצויינת Deves וכבר בפרק השני,כאילו השחקן מדבר מגרוני.
אז לקחתי את המילים שלו.
הרגע שבו בני נלקח ממני…
נראה שמיד הציב אותי בשני מצבים בו זמנית.
במצב האחד, הייתה לי הבנה מלאה… שאיתי איננו.
לא היה ספק. לא הייתה… תקווה.
לא יכולתי להיאחז בדבר. לא הייתה דרך חזרה.
רק הוודאות שבמותו.
במצב השני, לא הייתה לי הבנה של המוות שלו.
זה היה דבר בלתי אפשרי. דבר בלתי סביר. מגוחך. נרחב. חסר משמעות. שקר.
זה לא רק שהם היו מצבים סותרים. אלה היו מצבים מוחלטים.
כל אחד שלם בעצמו ולא הותיר מקום לשני.
אבל… אחזתי בשניהם.
למרות שאני מבין שהם מתכוונים לטוב, כל 'שנה טובה' שמגיעה ממישהו מהגדוד שלו דוקרת אותי מחדש.
הולך לכדורגל, זמן להתפרק.
מגיע וגיל עם פנים כאובות
מה קרה אני שואל?
אח שלו נפל וזה האבא הוא מצביע על אב ובן שיושבים 2 כסאות מאתנו.
משתתף בצערכם אני אומר להם ואני מבין שגיל כבר סיפר להם עליי.
חוזר לשבת ושואל את גיל מתי הילד נפל, שנפלו הארבעה גיל עונה לי.
ופתאום אני קולט שזה החברה מהגדוד של הבן שלי שנפלו לפני שבועיים!
הדמעות זולגות, המשחק עוד לא התחיל…
בסוף… אנחנו מנצחים בדקה ה 95 כולם צוהלים.
אבל אז מגיע החיבוק עם האבא, חיבוק של הרבה משמעות, בלי מילים, חיבוק של אבות שכולים.
לבכות מפרסומת
כי ככה החדר שלו וככה הפרסומת
וברור לך שהוא היה מסמן את זה כמטרה
עדכנתי את הילדה שההזמנה שלה מאליאקספרס הגיעה,
בין לבין, כאילו בדרך אגב, שאלתי איך היא מרגישה אחרי אתמול
והתשובה שלה
וואי, האמת, שהיה כאילו יום קשוח.
גם היו לי שלוש הדרכות.
ואז הייתי בהדרכה, ותקשיב, היה שם איזה אחד…
עכשיו, הוא לא דומה לאיתי, אבל היה איזה רגע,
זה היה ממש לקראת סוף השיעור, הוא הרים את המבט שלו כזה, וכאילו,
הוא היה נראה בול כמו… די, הייתי כזה, פאק.
ולרגע כזה, עצרתי, לא הצלחתי להמשיך שנייה לדבר,
ואז אספתי את עצמי וסיימתי את השיעור.
ובערב כל זה היה קצת טיפה קשה.
שמעתי אותה, אבל הרגשתי שאני מתפרק מבפנים.
עוד 4 פרחים מהגדוד של הבן שלי.
כמה עוד אפשר להישבר?
אחרי עוד ביקור בבית העלמין, אני מגיע לאמא.
עומד לבד מול הדלת שלה, רגע לפני הנקישה, שומע את קולות הילדים של אחותי ונזכר בימים שהיינו משפחה שלמה.
הלב נצבט. הכאב מבית העלמין רק מתחזק, מתערבב בתחושת כישלון, שמתערבבת בעצמה בתחושת בדידות
'אתה חייב לספר על האבל שלך, זה חלק מהדיאגנוזה.'
אמר הרופא שטיפל בחרדה שלי.
ראיתי את המונולוג של אודי כגן.
בכיתי ונזכרתי בילד אומר
'אבא, אני אספר לך מה ראיתי שאחזור. זה לא היה פשוט.'
פעם הייתי שולח כאלה לאחי
אח"כ הייתי שולח כאלה לבני
היום אני שולח את זה לעצמי
https://t.co/izzVsz9Up7
שומע פודקאסט על חורים שחורים וגם שם אני מוצא אותו
במילים הנפלאות של ג'רמי פוגל
"היֹותַנוּ טמונים בזמן.
הרי זה מרכיב מאוד משמעותי של החיים וגם בעיקר של המוות, של בני אדם.
ולצורך העניין אני למשל מרשה לעצמי מחשבות, שאנשים מאוד יקרים שאיבדת אותם, שהם מתו, שחלפו, שהזמן שלהם חלף , או שהם חלפו בזמן… איך שהזמן לא פועל…
המחשבה, שיכול להיות שהזמן שהייתי איתם והימים היפים האלה
והרגעים היפים שהיה לנו הם עדיין קיימים."
https://t.co/5oFuCGnBXn
היא שאלה למה אני לא מפגין, איפה כל העקרונות שלי.
עניתי: יש לי עקרונות, אבל אני כבר לא נלחם.
מה אתה עושה שם כל שבוע/שבועיים שאתה הולך לבקר אותו?
קודם כל אני משקה את העציצים שלא מחוברים למערכת ההשקיה, ומאז שהוא הלך נוספו עוד שני קברים של חיילים, אז אני משקה גם שם.
ואז אני כועס על העולם, על הכול.
לפעמים חושב לזרוק בכעס את המשפך, ולפעמים פשוט בועט בכוח באיצטרובל מזדמן.
לאחר מכן אני מקרב את הספל לקבר שלו, ורק נוכח, בלי לדבר.
רק להרגיש שהוא פה לידי.
ובסוף אני עובר ליד הקברים החדשים, רואה מי מת בשיבה טובה ומי פחות…
מעדיף לבוא לבד.
זה הביקור שלי.
יושב בים, נהנה מהרוגע.
ילד עובר ליד, מעיף עפיפון.
הוא שולט בו היטיב, מרגיש את הרוח.
ולי עולה חיוך ונוספת דמעה.
כל מה שנשאר לי זה להשוויץ בילד המת.
מעניין מה עובר להם בראש כשאני עושה את זה.
אני חסר מנוחה מהבוקר.
אולי בגלל שזללתי אתמול, אולי זו אמא שלי שעצבנה אותי, או אולי זה בכלל מה שקרה במוסך הבוקר.
ואולי זה רק זה שעוד מעט הולכים לאירוע הזיכרון של החטיבה בלטרון…
קניתי משהו ממישהו בפייסבוק.
יומיים אחרי הוא התקשר ואמר שצפה בפרופיל שלי וראה שאיבדתי את בני.
הוא לא הצליח להפסיק לקרוא שעה שלמה.
הוא דיבר על הקשר שלנו, על האהבה של איתי למירוצים, ואמר שזה גרם לו לראות את הילדים שלו באור חדש.
זה ריגש אותי.
וזה כאב.
דברים שמפרקים וממלאים אותי
מישהו הוסיף מכונית קטנה של redbull על כרית הקבר
יש לי עניין לא פתור עם זיכרון והנצחה.
לפעמים אני מדמיין גרסה של איתי בבינה מלאכותית, כזו שאוכל לדבר איתה.
אבל אז הצד הפרקטי שלי מתערב. זה אולי יענה, אבל זה לעולם לא יהיה הוא.
יש דברים שאי אפשר לשמוע באוזניות בעבודה.
אבל לא התאפקתי.
יצאתי לסיבוב בחוץ, עם הפודקאסט,
ושמעתי את הבת שלי אומרת:
"הוא נהרג, ונוצר לי חיבור יותר עמוק איתו."
כל פעם שיש חדשה מרעישה ב־F1
אני צורח את השם שלו ובוכה.
כאילו מת שהוא יידע.
מת לדעת מה הוא היה אומר.
וזה פשוט לא נתפס שהוא לא מעדכן אותי.
אז חשבתי,
מהיום, אחרי כל צרחה ובכי,
אני אעדכן אתכם.
גם אם זה פחות מעניין אתכם.
סיור אוכל במילאנו.
הטראומה הישראלית במיטבה:
ההוא שברח עם הילדים, המשפחה ששהתה בממ"ד 12 שעות ב-7 באוקטובר, והאבא שמת מסרטן "בעקבות זה".
ואני?
שומר את הטראומה שלי לעצמי.
זה הרי לא יוסיף לתאבון של אף אחד.
אני בוכה פה הפעם יותר מהרגיל.
כנראה שהקבר החדש מעורר עוד זיכרונות מהרגע ההוא, כשבאתי לפה לראשונה.
אולי גם עוד צער על משפחה שלא יודעת מה "נפל בחלקה".
ואולי זאת גם ההבנה מה אני מדחיק.
חלום. חג.
הוא אצל סבא וסבתא, שפוך על הרצפה.
אני בא, רואה אותו, עוטף אותו בחיבוק ענק.
אבל גם בחלום אני יודע – הוא לא יודע.
אני מסיט את הראש, שלא יראה את הפנים היודעות שלי, מחזיק ככה כמה שיותר…
ואז מתעורר לכאורה לעוד בוקר של חזרה לשגרה.
הודעה שקיבלתי עכשיו:
לבנים שלנו יש חבר חדש לשורה
מעיין פרלשטיין מאשחר 💔
הצד השני של האופטימיות?
ביקור בבית העלמין בשבת.
נסעתי לראות את הילדה, שמתארחת עם אמא שלה אצל הדודה ברמת הגולן.
הבית היה מלא – משפחתיות, צחוקים, חיבורים.
התכווץ לי הלב.
פתאום הבנתי עד כמה כבר אין לנו את זה.
פעם היינו שלם.
היום – שברים.
האזעקות מפרקות לי את ההגנות הפנימיות.
לפנות בוקר אני מתעורר מגעגוע גדול, נזכר שמזמן לא דיברתי איתו, תוהה למה הוא לא מתקשר ומחליט שכשיתחיל הבוקר, אני אתקשר אליו.
עוד שנייה של געגוע… והמציאות חוזרת.
בכי קטן של הבנה מתגנב לפני שהגוף מתמוטט חזרה לתוך השינה.
יש לי ידידה.
אבא שלה התאבד כשהייתה בת 19.
מאז שאיבדתי את איתי, התקרבנו.
פיתחנו תחביב:
למצוא, לרגעי משבר, את היציאה הכי קלה והכי לא כואבת מהעולם הזה.
אתמול היה יום ההולדת השני שלו, שלא באמת נחגוג איתו.
ולכאורה, היה זה יום נעים:
משפחה – פחות אחד – חוגגת ביחד,
מבקרים אותו, ואז ממשיכים למסעדה שהוא אהב.
אפילו עלו שני פודקאסטים – באחד אני מדבר, בשני אימו משתתפת.
כמעט מושלם, יחסית להורים שכולים.
אז למה יום לפני ויום אחרי אני מרגיש מפורק?
מה עוד אני צריך?
אבא שלי בצד אחד, הבן שלי בצד השני.
ואמא שלי – מנסה להאכיל אותי, כאילו אוכל מרפא לב שבור.
הנפש הרכה שלי לא הצליחה להכיל את Dying for Sex ונטשתי אותה בפרק השלישי.
יש בי יותר מדי כאב בשביל להזין עוד פחד אחד.
הילדה חוזרת מהצבא עם סרט הדרכה.
היא תיכנס, ואני ארגיש בבית – הכי בבית שאפשר.
האמת, שפחדתי מהרגע הזה!
כל שבוע יש לי משימה ביומן – להעביר את כל הציוצים על איתי, על האבל, ועל הילדה שלי לאתר שהקמתי.
במשך 40 שבועות מאז שהאתר באוויר, תמיד היה לי מה להעביר.
לא היה שבוע אחד שלא צייצתי על האבל שלי.
והיום, כשקפצה התזכורת, הבנתי שאני עומד לגלות את מה שפחדתי ממנו.
אני יכול להאשים את עצמי שלא רציתי להכביד,
אולי שלא היה לי אומץ להעביר את כל התחושות שעוברות בי כשאני רואה את התמונה שלו בסלון.
אז במקום להעביר ציוצים – בכיתי. המון.
זהירות! הומור שחור ⚠️
הילדה רואה "נושמים עמוק", עוד סדרת רופאים.
– את רוצה להיות רופאה?
– לא.
– אחות?
– לא.
– טוב… היית כבר. עבר לך.
בבוקר, שנה וחצי אחרי, הציגו לנו את התחקיר.
צילום ממטוס. הסבר מסודר על מה שקרה שם.
כמה שעות אחר כך, קצין הנפגעים כתב:
“המג"ד אמר לי – אני ממש אוהב אותם.”
עניתי: “צחוק הגורל.”
כי לאיתי, עם המג"ד הזה, לא היה קל.
ובדיוק באותה שנייה – הטלפון של איתי, שתמיד על שקט, מצפצף.
נשאר בו רק אחוז אחד של סוללה.
כתבות יש.
טלוויזיה יש.
עיתונות יש.
מדבקות יש.
פודקאסט יש.
הרצאות יש.
ניוזלטר יש.
איתי – אין.
כולם מדברים, רק מי שהכי חשוב – שותק.
רק הפרחים הנבולים בפחים מספרים בשקט שלפני שבועיים כולם עוד זכרו…
הילדה רוצה לארגן על האש עם החברים של איתי, ליום ההולדת שלו.
אנחנו: זה מפתיע, מעולם לא היינו משפחה עם יותר מדי חברים.
והיא פשוט אמרה:
צריך לבנות מסורת, לשמור על קשר.
כי אתם לא תהיו פה תמיד,
ולכאב הזה לא מגיע להישאר לבד.
כשאני אומר 'שאלה יהיו הבעיות שלנו'
כולם משתתקים
שרשור שכול מתעדכן ליום הזיכרון.
Stay tuned.
11:29 Apr 27, 2025
איך חיים עם השכול?
אין צורך לחיות – אתה פשוט מת, רק בחיים
11:29 Apr 27, 2025
אף פעם לא הדלקתי נר נשמה.
האור בחיי כבר כבוי.
11:29 Apr 27, 2025
אתם בטח חושבים שמוקדם לכם – יש לפחות עוד יומיים לערב יום הזיכרון.
ואני חושב שגם לי הוא מת מוקדם מדי…
11:36 Apr 27, 2025
בתחרות הפרסום אמא שלו ניצחה. בפורמולה 1 הנהג שלו ניצח במירוץ הקודם.
ואני? מסתפק בהתאוששות בשוק הפיננסי.
11:51 Apr 27, 2025
שני – טקס בעבודה
שלישי בערב – טקס של עיריית ת"א
רביעי בבוקר – טקס בבית הספר, ב-11:00 בקבר
שלל אירועים,
ואני חושב : מה לובשים לכל זה?
12:14 Apr 27, 2025
שיחותיי בעבודה
14:55 Apr 27, 2025
כזה לא יהיה לכם:
טוויטאפ בטקס יום הזיכרון!
18:35 Apr 27, 2025
כן, בטח אני לא זוכר איך מגיעים…
18:50 Apr 27, 2025
עוד משהו שהיה חסר לי
שר הביטחון בדויק הזה
הוא היה חסר 🤦♂️
19:02 Apr 27, 2025
חזרה גנרלית? תודה, אני שומר את הדמעות להופעה האמיתית.
10:50 Apr 28, 2025
ורק אתמול בערב, אחרי יום לא קל שבו הרגשתי בודד בעולם…
משפט קטן מהבת שלי
"כן אבא, אני כמוך, לא מדויקת כמו אמא שיודעת לדבר בקלות…"
גרם לי להיות יותר רך עם עצמי ועם העולם.
9:18 Apr 29, 2025
חשבתי שאצייץ היום יותר.
אולי במקום לפרוק פה, פרקתי אצל המטפלת שלי?
20:09 Apr 29, 2025
אבל לפחות הייתי היום בטוויטאפ…
20:12 Apr 29, 2025
הכי קשה לי לראות כאלה…
בעיקר כאלה שעבר הרבה זמן.
אני מאחל לעצמי לא לזכות לזה לעוד 25 שנים (וכן תבינו מה שצריך) אבל אחותו… וכואב לי על מה וכמה שהיא תסחוב איתה.
21:42 Apr 29, 2025
אני לא אוהב את היום הזה.
אני הולך לאיבוד בין אנשים.
אולי אם אלך לאיבוד לגמרי – אמצא אותו.
16:19 Apr 30, 2025
הגיע הזמן לסגור את השרשור.
זה היה יום ארוך, עצוב ומתיש.
בדרך חזרה, הילדה סיכמה את זה הכי טוב:
"אבא, כל הלפני כבד יותר מהיום עצמו. אין לי באמת זמן לעצמי ביום הזה."
וכמה שהיא צדקה.
החלק הכי קשה בשבילי היה דווקא הנסיעה לבד לבית העלמין, עם שירי יום הזיכרון ברקע.
עצמאות לכם
8:09 May 1, 2025
יש לכם משהו ליום הזיכרון?
הילדה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית:
"תשמעו איזה קטע, מצאתי את איתי בכיתה שאני מלמדת"
קטע…
– איך היה לך בסדר?
– יחסית בסדר
– יחסית למה?
– יחסית לחיי החדשים מזה שנה וחצי
לשמוע ולראות את אחותו מספרת בהתלהבות על הטנקים מילא אותי באותו הרגע.
ועכשיו, אחרי שכולם הלכו, אני מרוקן מהמחשבה שכל כך הייתי רוצה שהוא ישמע אותה ככה.
אז מה אם הוא לא פה?
קניתי לשנינו.
מכונית של Red Bull, כי הוא אהב את ורסטאפן עוד לפני האליפות.
מכונית של McLaren, כי אני רוצה שאוסקר ייקח אליפות השנה.
ומכונית של Williams, כי כשהוא השתתף במרוצים וירטואליים — הוא בחר בקבוצה הכי פחות נחשבת אז, רק כדי לא להשוויץ בכמה הוא טוב.
#F1
יש כאלה ששרים "איך יודעים שבא אביב?"
ואצלי, איך יודעים שמתקרב יום הזיכרון…
פתאום הטלפון מצלצל. שואלים אם ארצה לספר, לשתף, לדבר עליו.
הם מחפשים סיפור, ואני מחפש את הבן שלי.
חוגגים לילדה 20 בארוחה – אני, הילדה, גרושתי והחברה של הבן.
– אבא, אתה מבקר מחר את איתי?
– כן, ואח"כ גם את סבא.
כמעט עשור לא הייתי בבית העלמין שבו קבור אבי.
– אז אתה כבר לא רוצה שאשרוף אותך?
– תעשי מה שאת מרגישה לנכון.
פעם השבעתי אותם שיש רק דרך אחת – לשרוף אותי, לשים בכד, ומשם שיבחרו…
הילדה אז אמרה: נשתול עץ ונפזר את האפר שלך מסביבו.
– אולי הכי נכון שתדאגי לשרוף אותי ולהניח על הקבר של איתי.
ככה תבואי לבקר את שנינו ביחד. שניים במחיר אחד.
מזל טוב ילדה שלי ❤️
לי אפילו אין כח לחפש את הדגל
שמעתי על כמה הורים שכולים שממשיכים לכתוב בוואטסאפ לילדים שלהם שאינם, כמעט מדי יום.
יש לי כל כך הרבה דברים שאני מת לשתף איתו, דברים שרק לו הייתי שולח, אבל לשלוח עכשיו ולהישאר בלי מענה – זה קשה מדי.
ובכל זאת, אני עושה משהו שלא לגמרי רציונלי…
הנייד שלו כאן לידי, ואני מקפיד להשאיר אותו טעון ועובד. גם כדי שלא ינתקו את הקו, וגם כדי שבקבוצה המשפחתית שלנו יישארו שני ה-v שמראים שכולם קיבלו את ההודעה – אבל אף פעם יותר לא כולם קראו.
ועדיין, מדי פעם מישהו מתקשר אליו, אבל אלה תמיד רק שיחות ספאם…
זה לא רעיון טוב להקשיב לפודקאסט שגרושתי משתתפת בו ומדברת על האבל, כשאני בדרך לעבודה.
שם שעון ל 5:50
רק בשביל לראות את המירוץ הראשון בעונה
ולבכות…
#איתי_שלי
#F1
סיימתי לראות את Drive to Survive.
מוכן לעונה החדשה שמתחילה ממש עכשיו.
וכואב לי כל כך.
במקום לראות אותו מונח שם בתמונה ליד הטלוויזיה, אני מתגעגע כל כך לרגעים שבהם הוא היה שם את הראש עליי והיינו צופים בזה יחד
הגרושה ואני ברכב, משוחחים שיחת חולין…
אני: לפעמים עוברות לי מחשבות, מה היה אם היינו מביאים עוד ילד…
היא: אתה זוכר שתמיד רצית רק ילד אחד?
אני: בן יחיד? לא הייתי חותם לו לקרבי.
אני יכול להיות לפעמים ממש ציני…
אבל יש משהו במתנות האלה שעושה לי משהו. מנסה להבין…
לפעמים זה מזכיר אותו, לפעמים את מצבי או סתם את הידיעה שזוכרים את מה שנתתי פה.
בכל מקרה, זו עוד הזדמנות להזיל דמעה
אני אומר לכם…
להטביע את היגון בבמבה, חפיסת שוקולד שלמה, בירה ושתי כוסות יין –
זה רעיון גרוע.
לא טוב ליגון, לא טוב לשינה.
בדקתי בשבילכם.
יש אנשים שנעלמים אחרי שהאבל מגיע. אני לגמרי מבין את הקושי.
לחבר קרוב הושטתי חבל בצורת הודעת וואטסאפ לכבוד יום ההולדת, ובסוף כתבתי 'התגעגעתי'.
עברו כבר כמה ימים.
לחשוש שקרה לו משהו?
קיבלתי מתנה לחג, ואני תוהה מי הקניין שהחליט לתרגם את "יד לבנים" לאנגלית וחשב שיהיה נחמד שניסע ככה לחופשה…
אבל מה לי להתלונן על עניין פעוט שכזה?
אז באת להתעניין… להביע סימפטיה ולהשתתף בכאב.
אבל תחסוך ממני את הפנטזיות הימניות האלה.
לפני שלוש שנים הקפצתי אותו בדיוק לאותה נקודת איסוף שהקפצתי אותה היום.
ובשיחה איתה בדרך לשם, הוא כאילו נוכח בחיים… בטח כבר טס להגשים חלום
הגרושה עשתה פודקאסט חדש עם עוד שני הורים שכולים.
אני לא מבין מאיפה היא מביאה את הכוחות להתעסק בזה כל הזמן.
אבל ברור שאני מקשיב
וכבר בשניה הראשונה אני שומע את הקול שלו, של הבן שלי…
וזו הסטירה הראשונה, ובדרך עוד מלא מילים חכמות בפודקאסט הזה, וזה קורע…
ואני מתמסר לכאב עם כוס יין ועוד אחת ועוד…
רק בכדי שהאני המפוכך לא יעצור את הכאב ויסביר לי כל מיני הסברים על רציונליות ועל המשך החיים…
המג"ד שלה שהיה גם שלו, הקריא משהו..
הרגליים לקחו אותי לרחבת הטקס
שם אמא שלה הורידה לה את הכומתה ואני שמתי לה את זו של אחיה שנפל בקרב.
משהו בתוכי הבין ולא הבין, הכל כאילו היה שקט מסביב…
ורק היא אנחנו וחסרנו היינו שם…
שלוש שנים אנחנו גרושים.
וזה די מדהים איך אחרי כל הזמן הזה יש דברים שאנחנו ממש מתואמים.
היום, קצין הנפגעים שואל האם אנחנו רוצים שהמג"ד יעניק לילדה את הכומתה של הבן שלנו…
לשנינו היה ברור שאנחנו רוצים לעשות זאת
אצטדיון מלא.
קבוצה אחת עולה בכתום לאות הזדהות.
קבוצה אחרת שמה כסאות על הדשא לסמן את החטופים.
חטופה ששוחררה משודרת בסרטון מרגש במגרש.
ואני עומד שם, בין כולם ונחנק.
כולם מחכים לאלה שחזרו ויחזרו.
ואני חושב על הילד שלי שלא…
'אבא, אנחנו הולכות לירות במאג ובמאג מקביל ואני והכיתה שלי הולכות לירות גם בתותח של הטנק'
ככה היא סיפרה בהתלהבות בסופ"ש.
ועכשיו הגיעה התמונה הזו מקצין הנפגעים, שדואג ומלווה כל צעד שלה.
ואני רק תוהה מה עובר עליה
איך מתערבבים לה הרגשות
כמה היא גאה בעצמה
וכמה הוא חסר לה
הילדה שלי כותבת…
וכל כך בא לי לחבק אותה ואותו עכשיו
איתה אני אצטרך לחכות עוד שבועיים, לטקס הסיום של הקורס…
אותו, אוכל רק לדמיין…
במקום העבודה הקודם שלה, ערכו ערב לזכר ילדי הנופלים.
היא שלחה את הסרטון בצהריים בקבוצה שלנו, 'איפה איתי?'.
ככה, באמצע העבודה, אני מקשיב להכול, לא סוגר, רק מסיט את המבט, שלא יראו.
לפעמים אני צריך את זה ככה – בלי התחשבות. משהו שסותר בפניי, תופס אותי ומפרק, מזכיר לי את מה שאני מנסה להדחיק.
כמה אני מנותק ממצבי?
רואה את הודעת הרמטכ"ל על התפטרתו ושהוא מגיע לדבר על המשפחות השכולות, פתאום מרגיש את החץ בלב.
איך מסיימים יום טוב שבו עשית שלוש מכונות כביסה וקיפלת באהבה גדולה את הכל לבת שלך שחזרה מהצבא?
פשוט הולכים לבקר את הבן…
בבית העלמין
שתהיה לכם שבת שקטה ונעימה
אני מבין את ההתרגשות, את הציפייה, אבל קשה לי להיות חלק ממנה.
בדיוק כמו שמרגיש לי שאני כבר לא יכול להיות חלק מיום העצמאות.
אז אני רק אחזיק אצבעות בשבילם 🤞
לקרוא את זה ופשוט להישבר
להיזכר בחיבוק האחרון שלו ושלי שעדיין מתועד פה
לטרון, אותה רחבת מסדרים.
לפני 3 שנים הוא נשבע פה, לרגע חייל אחד נראה לי מרחוק כמוהו…
עוד רגע אחותו תעלה ותשבע אמונים.
אח"כ קבענו ללכת לקיר ההנצחה
קצין הנפגעים אומר שהוא כבר ותיק שם
המון רגשות, מול הילדה צריך להיות חזק אבל בפנים אני עלה נידף
כשהוא היה חוזר מהצבא היינו שומעים אותו מספר בהתלהבות על הטנק, את הפרטים הכי קטנים. בשלב מסויים זה היה מרגיש יותר מידי.
ככה הוא אהב הילד שלי, להציף את כל הפרטים, לספר את כל החוויה שלו.
ועכשיו אחותו חוזרת, גם היא מתלהבת מהטנק ומהתפקיד.
ועכשיו אני מאזין, בולע כל הסבר ותוך כדי מנסה לשחזר אותו מספר לי את כל הדברים האלה.
בהרצאה על בודהה היו כמה רגעים שהיו לא קלים לי לשמיעה.
שהמרצה מסבירה על כאב שיש לכל אחד אבל שהסבל הוא בחירה.
או רגע אחר שבו המרצה מספרת על ברכה שהבודהה נתן למישהו
'סבא מת, אבא מת, ילד מת' כי זה סדר החיים.
אחרי כל זה… אני יוצא עם בת הזוג לאכול משהו מתוק..
ואז הילדה מתקשרת מהצבא
מתייפחת, שבורה…
אחרי שבוע מאוד טוב שהיה לה, שבו בחרה להישאר שבת למרות שיש לה פטור.
אבל אז הגיע רגע אחד ששבר אותה.
אחרי שקיבלה עונש מהמפקדת שהודיעה להם כמה רגעים קודם על עוד חייל הרוג מהחטיבה
אחרי כל זה לך תחיה חיים מתוך בחירה…
טריגר
הריח של הכביסות שלה בדיוק כמו הריח של הכביסות שלו
מטלה בקורס של הילדה 'לבחור חייל שנהרג ולהעביר אליו הרצאה' אז ברור שהילדה בוחרת באחיה. כמה כוחות יש לידיה הזו. לא בטוח שלי היו כוחות כמו שלה אם הייתי צריך לעמוד ככה. וכמה שאני גאה בה!
רוב התמונות שאני מקבל בשנה האחרונה הן של קברים.
פתאום זה גורם לי להעריך את זה שהיא מכריחה אותי לצלם את האוכל.
בהרצאה על ניסויי המחשבה הגדולים בפילוסופיה, המרצה סיפר על מכונת ההנאה שהגה רוברט נוזיק ושאל מי היה רוצה להיות מחובר אליה תמיד.
היינו רק שלושה שהרמנו ידיים.
לי היה ברור שאחרי שחוויתי את ההנאה המדהימה במסע הפיטריות הראשון שלי ואחרי שחוויתי את הכאב הגדול ביותר בלאבד את הבן…
אין לי שום רצון בכאב!
עוד רגע מתחיל המירוץ האחרון של פורמולה אחת.
כשכל מירוץ היה חיבור מחדש למה שהיה שלו ושלי.
והלב שוב כואב בעוצמה
אבל למה זה חייב להיות בארגז הכחול השלישי והאחרון?
נדמה לי שאני הולך לנחם בשביל להיות מנוחם ולכאוב עוד יותר
אתמול הילדה התקשרה וסיפרה שפתאום זיכרונות מאיתי צפו לה כשהמפקדת סיפרה על הטנקים.
והיום היא תקבל את הנשק שלו.
אני נדהם ממנה וגאה בה, על הדרך שבחרה.
היום הילדה מתגייסת.
בימים האחרונים כל הגוף כואב לי ועייף ורק עכשיו אני עושה את החיבור.
נכנסים לרכב ועוף גוזל מתנגן
אני מתאפק, צריך להיות חזק בשבילה.
מגיעים לבקו"ם, קצין וקצינית הנפגעים שלנו באים ללוות אותה וגם חברה קרובה משנת השירות.
אני מנסה לעכל את כל הרגשות, את כל המורכבויות מבין שאני צריך להתפרק אבל הכל עצור בי כרגע.
רגע…
עכשיו צץ האב הגאה והמרוגש
היא הולכת להיות מדריכת שיריון!
היא רצתה משהו משמעותי
ובעצת קצין הנפגעים שלנו היא בחרה בזה
ויש שמה עוד חלקים סימבולים…
היא תקבל את הנשק של אח שלה.
והמגד של אח שלה יהיה עכשיו מפקד הבסיס שלה.
בסוף הוא מסוכם בלבנה קטנה בקיר ענק?
אז כל מה שיצא ממני היה כעוס וזועף על כל העולם ועל כל מי שסביבי
היה היום מטס לכבודו
ולא הלכתי
הרגשתי שאני לא יכול לכבד ולחייך עוד לאנשים, גם אם הם עושים להנצחתו
משהו בי כבד
ורוצה אותו רק לעצמי
אבל מזין אבל
כל פעם מחדש שאני נתקל באבל אחר שהוא יחסית קרוב, משהו בחומות שלי מתרסק.
לפעמים לא בא לי!
והיום הוא היום הזה ש…
לא בא לי שהוא יהיה הילד של כולם
לא בא לי שכולם פתאום יכירו אותו
לא בא לי עוד איזה טקס שיזכירו את שמו
לא בא לי שיגידו לי שהוא גיבור ישראל
לא בא לי עוד כתבה בתקשורת
לא בא לי אותו בעוד עמוד יזכור
לא בא לי עוד סטיקר לזכרו
לא בא לי עוד הרצאה של אמא שלו
לא בא לי עוד מטס לכבודו
בא לי אותו רק שלי
כי איך אפשר בכלל להסביר במילים מה זה החוסר הזה?
כמות האוכל שאכלתי מאז האזכרה לא הגיונית לי.
אבל היא אפילו לא מדגדגת את קצה הבור שאני מרגיש מאז ש'פסטיבל השנה' הסתיים.
תות שלי, עברה שנה אומרים לי
לא ברור לי פרק הזמן הזה
אם זה נכון שאתה כבר לא פה בעולמנו שנה – אני לא רוצה לדעת.
אני לא רוצה באמת לעכל.
אני לא רוצה להיות אב שכול
אני לא יכול להיות כל מה שזה אומר.
כל מה שאני יכול, זה להיות זה אבא לשני ילדים מדהימים. לאיתי ומיקה.
אבל יש את מה שאני רוצה
ויש את מה שהראש מבין
והוא מבין….
שאתה כבר לא פה, אתה מת
ואני פה חי… ומת
לא משנה כמה אני נלחם בהבנה הזו
כמה אני אוטם את עצמי
כמה אני מייצר ניתוקים מההבנה הזו
כשהסדק נוצר,
אם במקרה,
אם מישהו שאומר משהו,
אם רגע של חוסר שתופס אותי פתאום
אז הכאב מגיע, מציף הכל ומזכיר לי את מה שאני כל כך לא רוצה.
שאתה לא כאן!
תיכף כולם יספרו עלייך…
אבל אני מרגיש שלא מאה מילים וגם לא מאה אלף משפטים יצליחו לבטא את מה שניטל ממך וממני.
ומכל מי שהיית חשוב לו…
אוהב אותך ילד שלי
ומתגעגע געגוע שאין לו סוף
אתה חי ברכבת הרים
המטפלת מציינת אחרי תיאור השבועיים האחרונים
בדיוק כמו שאיתי אהב רכבות הרים, אני עונה
ורגע אחרי שאני יוצא ממנה אני מקבל שיחה מקצין הנפגעים שמודיע לי שהקצין שנפצע לפני שבועיים, מת מפצעיו
אם אני אגיד די זה יעזור?
ביום שישי אנחנו מציינים שנה
תפקידים שלא חשבת שתעשה:
לנחם אב שכול טרי מהפלוגה שלו, כי אתה כבר אב שכול ותיק במלחמה הזו.
יושב איתה בגילה וננסי של אייל שני,
מנסים לשכוח מהעולם.
היא כמובן מצלמת, מתעדת לאינסטגרם.
ופתאום בשיחה עולה שהחברים שלה מתפלאים איך אני יכול לצאת…
הבטן שלי מתכווצת.
הם כמובן לא נוכחים בכל הרגעים הקטנים האלה ששוברים אותך לחתיכות,
כמו הרגע האחרון, בדרך לירושלים למשחק כדורגל עם איש יקר מפה…
מתקשר קצין הנפגעים ומספר ששני חברים מהגדוד נפלו ועוד רגע זה יפורסם.
אחד מהם היה איש צוות בטנק של איתי.
אני מתבלבל ומשתנק, מרגיש את הקול שלי רועד, את העיניים…
החבר מציע לוותר על המשחק, ואני אומר שלא, ככה זה החיים שלי עכשיו.
לפחות ניצחנו.
איך זה להיות בעבודה שאמא שלך שולחת תמונה של קעקוע לזכרו של הבן שלי והנכד שלה?
ברור לי לגמרי שה 7.10 זה האירוע!
אבל מוצא את עצמי מסביר לאנשים שזה קצת פחות 'שלי'.
ויש בזה משהו מאוד מוזר, אבל יחסית 'נח' לי שיש לי תאריך פרטי לאבל שלי.
2.11
ופתאום אני רואה איזו תמונה יפה, הצבעים, השמים, העצים
וכמה שהיא נוראית
ואיך יכול להיות שילוב כזה ואיך אני יושב שם באמצע
שתהיה שנה אחרת
אני יושב בחדר שלו
זה המרחב המוגן שבחרתי לי
אחרי הארון המסיבי, בצד החדר אחרי הקיר שגובל בעוד קיר פנימי
נכנס הביתה, חזרה מטיול קצר בפורטו היפיפייה
ופתאום הכל מתפרק.
אם בטיול עצמו היו רגעים קטנים של כאב שהצלחתי להדחיק ולהסתיר,
עכשיו בבית, מציף אותי הגעגוע הגדול אליו, החוסר שלו ממלא אותי
ואולי אוסיף תמונה או שתיים מהטיול שתסתיר גם לכם את העצב
לפעמים אני מתכהה מדי,
מתנתק מידי.
זו כנראה הדרך שלי להגן על עצמי.
לפעמים ממש צריך תזכורת לבכות ולהתפרק.
אז אתמול הודתי לצייצנית שגרמה לי להתפרק, כשסיפרה שבכל פעם ששומעת את השיר 'שום דבר לא יפגע בי' של כנסיית השכל היא חושבת עליי.
הלכתי לקרוא את הסיפור מאחריו, התעמקתי במילים, ושהגעתי לקטע הזה פשוט הרשתי לעצמי להתפרק
וקולו של אבי מהדהד לי בראש כבר שנים
"אם יקרה לך משהו,
אין לי טעם לחיים,
אין לי טעם למחר,
אין לי טעם לחיים,
אין לי טעם למחר. "
ומזל שיש לי את אחותו
לפחות נשאר לי חצי טעם לחיים
https://t.co/cadRdKFua2
אני עוקב אחרי פורמולה 1 באדיקות.
מנסה להשלים את כל מה שהבן שלי ידע וטרח תמיד לעדכן אותי.
צופה בערוצי יוטיוב, עוקב באינסטגרם ושומע 3 פודקאסטים.
אבל למה הפודקאסטים של הגברים תמיד בצחוקים ופחות בהקפדה על הנתונים?
נחשפתי לא מזמן ל thef1girl
בחורה רצינית שמסבירה את הכל באופן ברור ופשוט. תענוג אמיתי גם באינסטגרם וגם בפודקאסט שלה. ועוד בעברית!
https://t.co/QHd8gdcgUa
אז השנה הילדה באה ואמרה "אבא, יש מצעד! צריך להכין playlist"
היו שם לא מעט שירים שגרמו לי לדמוע
אבל אחד במיוחד סיכם את מה שאני רוצה ולא יקרה
אני רוצה את החיים שלי בחזרה – יושי
https://youtube.com/watch?v=oK236W1NMa0
Aug 28, 2023
'אני מתגעגע אליו'
אני אומר לגרושתי
'אבל החלק הכי קשה לי, שלגעגוע הזה אין סוף'
הילדה, גרושתי ואני
מנסים להחזיק קצת משפחתיות כאילו נורמלית
4 ימים בקפריסין
על שפת הבריכה
ארוחת ערב
גרושתי זורקת שאלה לאוויר
'מה אספר על איתי שלא יהיה מדכא בקבלת שבת הקרובה?'
'אמא, רק תגידי שהוא מת וזה כבר מדכא'
ושלושתנו צוחקים
מצד אחד כל כך כייף לי להזמין את חברה שלו לארוחת שבת בצהריים.
כייף לי לראות אותה, לראות כמה היא מחוברת לאחותו, הבת שלי.
אבל מצד שני כל כך קשה לי ההבנה כמה הוא חסר
עוד רגע כתבת לאשה תבוא לראיין את גרושתי ואותי.
פעם, לפני שהתגרשנו, חשבתי שהם בטח יראינו אותנו לרגל 25 שנות הנישואין שלנו ואיך הכרנו דרך מודעה שפירסמתי בעיתון.
במקום זה, אנחנו נתראיין על התמודדות של הורים גרושים עם השכול על הבן שלהם
עבר בי רעיון לשדרוג בתי קברות…
ליד הברז מים לשטיפת ידי המאמינים, להוסיף ארונית עם ממחטות טישיו לאנשים שגמרו את שלהם עוד לפני שהגיעו
'אני שמח לראות אותך צוחק'
מה אנשים מצפים?
לראות אותי כל היום בוכה?
להתנצל?
הילדה טסה עם אחים שכולים ללוס אנג'לס. הכל בתרומת FIDF
ואני מרגיש שניצחתי את איראן בכך שהטיול יצא
יותר מידי מכוניות עם מדבקות של חיילים שכבר לא פה.
וכל אחת מהן דוקרת אותי מחדש
אני והמטפלת מדברים על השְׁכוֹל
'אתה מרשה לעצמך להתפרק ליד מישהו?'
לא.
כל נוכחות מפריעה להתפרקות אמיתית, אני מרגיש כמו החתול של שרדינגר, שאם רק נסתכל עליו נשפיע על תוצאת הניסוי, כך אם מישהו יהיה לידי זה לא באמת יאפשר לי להתפרק ולשחרר את הכאב.
כל השנים השקעתי בו
רצתי אחריו לכל נקודה בארץ
באתי לאסוף אותו מכל בסיס
גם כשהוא אמר 'אבא, לא צריך'
ומה אני עושה עכשיו בשבילו?
נוסע צפונה לבית העלמין, מנקה את מחטי האורן בקיברו ומשקה את העציצים מסביב
זה היה הדייט הכי שווה!
לחזור מקבוצת התמיכה לילדה שמחכה בבית
לצאת איתה להליכה וקצת ריצה
לשבת איתה בסוף לפיצה
ולהעלות מלא זיכרונות מהטיולים הגדולים של המשפחה
אושר צרוף לראות אותה מעריכה את מה שנתנו לה
כש google photos מציע אותו over the years זו סטירת הלחי הכי כואבת בחיים!
לפעמים אני מצליח להסתכל ולשמור ולפעמים אני סוגר את זה במהירות בכעס גדול על החיים ואח"כ מצטער שלא היה לי כח להסתכל ולשמור זאת
הוא יושב לידי בעבודה, ילדון צעיר, גדול מהבן שלי רק בכמה שנים.
ב 7 לאוקטובר אחיו נרצח במסיבה בנובה, שהוא חזר ניסיתי בעדינות להתעניין והוא בחר להתכנס בעצמו.
3 שבועות אח"כ אני חזרתי מהשבעה על בני ומאז אנחנו חברים לשכול, משתפים דברים שאף אחד לא מבין.
סיפרתי לו על מסע הפיטריות שלי, והוא סיפר לי על אמבטיות הקרח שהוא עושה.
אז עוד רגע אני הולך איתו להיכנס לקרח, חושב אולי העולם שוב יקפא לכמה רגעים…
כל פעם מחדש, שאנשים טובים רוצים להנציח אותו, אני מתחיל להתרגש ולהשתנק. לא מבין מה כל זה קשור אליי, איך אני חי ככה, איך אני מצליח לתפקד, ואיך בכלל אפשר לנשום.
כבר שנים שאני לא זוכר חלומות.
שלשום חלמתי וכשקמתי זכרתי הכל, המון פרטים, חלום מאוד הזוי.
והלילה הוא בא, הבן שלי…
זה היה כל כך מוחשי שחלק ניכר מהחלום לא הבנתי איך יש לי 3 ילדים ומה קורה עם אחיו הגדול , ואיך החלומות שלהם בדיוק בדיוק אותו הדבר.
הספקתי עוד כמה רגעים להתענג על זה שהוא איתי, שהוא נוכח, שאפשר לחבק אותו…
ואז בחלום הגיחה ההכרה, שהרסה את העונג, יש לי רק שני ילדים והוא כבר לא חי.
שם כבר התעוררתי עם דמעות בעיניים ועם ההבנה שרק אמצע הלילה ואני צריך לחזור לישון עם הכאב, בדויק כמו להמשיך לחיות איתו..
ברור שלוותר על רבע הגמר בשביל לראות 'הקול בראש' עם הבת שלי
אני אבא שגאה בחינוך הפיננסי שלו
אתמול אצל המטפלת הוא לא עלה בשיחה. ופתאום הבוקר אני מרגיש כל כך אגואיסט.
לבוא עם חולצת F1 לקבר שלו
לנפח בלונים, להדליק נר על עוגה
ללכת למסעדה בלעדיו
ולנסות לקנח בסטנד אפ אבל והומור שחור
לפני שהילדה יצאה לגיבוש טיול אחים שכולים, ביקשתי בעדינות שהיא תעדכן אותי אחרי איך היה, לפני שהיא חוזרת לקומונה.
'אבא, אתה מכיר אותי. תשאל אתה'
והיום, ככה בהפתעה, היא התקשרה לשתף בהכל. וההבנה הזו שהיא עכשיו הדבר היקר לי ביותר בעולם, גרמה שוב לעיניים לדמוע מעט ולקול טיפה לרעוד.
הילדה קיבלה תאריך גיוס
התרגשות וכאב
בכל המסיבות שיצאתי מאז…
בהופעה של כרמלה גרוס וגנר ובעוד לא מעט מקרים אחרים, עירפלתי את הכאב עם אלכוהול ודברים אחרים.
אתמול, גם אני הלכתי למופע של אביב גפן, ולרגע הרגשתי נורמלי כמו כולם.
מאור כהן עלה לחימום והכל היה נפלא.
החברות שלה ביקשו שנתקרב יותר לבמה, בכל זאת אנחנו בגולדן רינג.
ואז אביב עלה, המון אורות, מלא שואו, בדקה הראשונה עוד צילמתי.
ופתאום היא הופיעה, המועקה הזו, התחושה שהוא לא פה ולא יהיה יותר אף פעם.
ובכל שניה זה הלך והתגבר!
אני לא זוכר את השיר השני, רק זוכר את הרצון שלי לא להיות שם. הרגשתי כל כך לא קשור לשמחה ולצהלה.
עוד כמה רגעים ואני מבקש ממנה שתישאר שם ואני אלך, היא מסרבת ומתעקשת לבוא איתי. הולכים לרגע הצידה, אולי משהו יירגע בי.
אבל לא. אני לא מסוגל עוד וחייב לעוף משם.
וזה היה הנשף רוק שלי
את המנוי הכפול למכבי עשיתי בתחילת השנה כי ציפיתי שכבר באמצע העונה הוא יצטרף אליי. זכינו ל 3 משחקים ביחד העונה, אחד אפילו עם חברה שלו.
ואחרי שהוא נפל, היה קשה לי לחזור למגרש.
והיום במשחק האחרון, הבת שלי, שממש לא אוהדת, הסכימה ללכת איתי לכיוון, ללוות אותי, וברגע האחרון נכנסה איתי למשחק.
וברגעים הראשונים של המשחק כל כך התרגשתי, מזה שהוא לא פה והיא איתי במקומו. והרגשתי איך הדמעות ממלאות את עיניי אבל עצרתי את עצמי ונאחזתי בטוב.
סובל קצת מעייפות בזמן האחרון.
ואז מבין שאין לי יותר מה לחפש סיבות לכל בעיה בריאותית…
הכל נופל על השכול
הצפירה היתה חזקה מתמיד.
'עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ'
היתה השורה שלא הצלחתי להוציא מפי.
מכיתה ד' עד ז', תמיד הייתי זה שהקריא בבית הספר את יזכור.
בחזרות תמיד הכל הלך חלק, קראתי נכון, מרשים ובפאתוס הנכון, אבל אז בטקס, כאשר המשפחות ישבו בשורה הראשונה, תמיד, הקול שלי רעד והעיינים דמעו מעט.
מאז הקפדתי לא ללכת לטקסים, לראות רק את מה שיש בטלוויזיה.
ובשנה הארורה הזאת, אני אלך לטקס בערב בישוב בו הוא גדל, למחרת בבוקר לטקס בתיכון שהוא למד בו ואח"כ בבית העלמין.
ברור לי שיכאב לי, ברור שיהיה קשה מאוד, אבל ברור לי שאני חייב להיות.
מרגיש שחייב להיות ולא ממש מצליח להסביר לעצמי למה אני לא בורח.
טקס ראשון. בעבודה.
נאומים, שירים ואז תמונות של הנופלים החדשים.
הופך לי את הבטן, בוכה בשקט בשורה הכמעט אחרונה.
וכל זה רק הכנה לימים הקרובים.
אני חושב שמצאתי את הדרך שלי לקיצור בירוקרטיה.
אני שונא את הדרך הזו. זה ממש לא אני.
אבל כבר אין לי טיפת סבלנות לשטויות האלה.
האבל שלי
חצי שנה!
לא ממש מבין, לא בטוח שרוצה להפנים.
מרגיש שקרעו ממני חלק משמעותי מאוד מהעתיד שלי, מהנחת שלי.
הוא כבר לא יחזור, וממש לא אכפת לי אם הנשמה שלו מסתובבת פה שם או במקום אחר.
את ההפסד אני חווה כאן, בחיים האלה.
מסע.
עוד רגע צהריים. גבעת עדה.
אני עם תיק צד שבתוכו התמונה שלו ממוסגרת, סווצ'ר שלו מחברה מיוחדת שהוא אהב (seek discomfort), השקית עם הבגדים שהוא ביקש שאביא לו ב 7 לאוקטובר לפני שניסע לסבתא ושמיכה בשבילי.
עולים לחדר הטיפול, מחליפים כמה מילים, אני ממקם את התמונה שלו על האלתר, זה באמת נראה כמו מקדש קטן עם הנר הדולק למרגלות התמונה.
3 גרם פיטריות ג'ולדן טיצ'ר שנאכלו כמו שהן, עם מעט עזרה של פירות יבשים.
מדליק עוד שני נרות, בראשון אני אומר 'איתי, אני אוהב אותך' ובשני 'אני זקוק להתפרקות'.
שוכב, עוצם את העיניים ונושם באיטיות.
לאט לאט הגוף נרגע, והמון אור שוטף את החדר, צבעים, צורות, מרגיש שהכל מלטף אותי.
כל מה שקרה שם, לא ממש ברור לי, רגעים של לצלול לחושך ואז מבט אל התמונה של איתי והאור מגיע, כאילו ברור לי לחלוטין שיוצא משם אור גדול.
גם כשהמבט מופנה לצד השני, האור מגיע מכיוון התמונה.
בשלב מסויים, אני מרגיש שהוא ממש חלק ממני, ושם אני מתחיל להתפרק, מרגיש איך כל הכאב מציף אותי, מרגיש בור ענק בבטן, אוחז בה ובוכה בלי סוף.
עירבוב של חיים ומוות, של מוות ואהבה, מרגיש איך הכל כל כך שביר במרקם הזה.
רגע מסויים אני מתרומם, מסתכל מקרוב בתמונה, תופס את הסווצ'ר שלו ופשוט מריח ומחבק אותו, הבכי לא מפסיק לרגע. נשאר מחובק עם הסווצ'ר כמעט עד הסיום.
המיינד שלי, נשאר נוכח ברוב הרגעים, שומע שירים של אביתר בנאי שמנסים לספר לי סיפור (שירים שהמנחה בחר) ואני לא אוהב את הסיפור הזה על אלוהים, על חיבור ועוד כל מיני דברים רוחניים, כמה פעמים כמעט יוצא לי להגיד לו שיפסיק את השירים האלה, אבל משהו בתוכי מרגיש יותר חזק מזה למרות כל ההזיה שאני נמצא בתוכה. נותן לשירים האלה לעבור מעליי.
ואז לקראת הסוף מגיע השיר של החברים של נטאשה, 'קנה מה שאין' וחיוך גדול עולה על השפתיים שלי, אני מסתכל לתמונה של איתי וכאילו גם הוא מחייך אלי. שנינו יודעים שכל זה רק בראש.
וכל מה שיוצא לי באותו הרגע זה 'מה שיש יש ומה שאין אין'.
מרגיש שמח על ההתפרקות הגדולה, על היכולת לשחרר, על התתאבלות כמו שעוד לא זכיתי עד היום.
מבין שהכאב ישאר תמיד ושום דבר לא ירפא אותו, שום חיפוש לי יחזיר לי את האובדן, את מה שאין, את מה שלא אזכה בו יותר.
הבת שלי ואני צופים בתמונה השבועית ששולח האב השכול מהישוב ליד.
בתמונה שני קברים, ספסל חדש ואנחנו עסוקים בלהשוות צמחים בשני הקברים וקובעים בנחרצות שהסוקולנטים אצלנו היו הבחירה הנכונה.
החברה שלו בא איתי למשחק שיזכירו אותו.
ואני דואג להזכיר לה לבוא בצהוב או בכחול ובטח לא באדום!
🟦🟨
יש רגעים שקשה לי להסתכל במראה מפחד שאראה את הכובד שאני נושא על כתפיי
זה קל להיות אב שכול שגורם למטפלת שלו לדמוע פעם אחר פעם.
פאק איט!
צהריים, נכנס לחדר של ביתי.
רואה אותה בוכה במיטה, נשכב לידה, בוכה איתה ומלטף אותה.
והמילים היחידות שנשמעות הן 'אפשר עוד טישיו?'
כי שנינו יודעים ששום מילה ומשפט לא יחזירו אותו.
באמצע הופעה של כרמלה גרוס וגנר שהראש במקום הנכון, הילדה גורמת לי לחייך ולהרגיש שלפחות חינוך כלכלי היא מקבלת ממני.
היא שולחת הודעה שתעודת הסל שעוקבת אחרי הביטקווין עשתה בחודש וחצי 40%
אתמול שביקרתי בבית העלמין פגשתי אב שכול אחר, הילדים היו באותה שכבה.
דיברנו, נשענו אחד על השני וגם בכינו.
ואז הוא שאל 'אתה מצליח לחיות?'
ואני אמרתי 'כמו בשני קווים מקבילים'
ולרגע הסתכלתי על השבוע שחלף, על הרגעים שבכיתי ולצידם מפגש חברים, סטנד אפ ומסיבה. ממש מקבילים.
וחשבתי לעצמי איך זה שאני מצייץ הרבה יותר על האבל? אולי אני צריך להיות יותר שלם עם עצמי?
יושב על הקבר שלו
הכל כל כך פסטורלי פה במשגב.
פותח נטפליקס ושם לו ולי את drive to survive העונה החדשה.
זה היה ממש טקס בחמש שנים שעברו, היינו מפנים לנו זמן וגומעים את הסדרה בכמה רגעים. הוא היה מזכיר לי עוד פרט ועוד חידוד וכל כך הייתי גאה בו, על הידע ועל הזיכרון המדהים.
כל כך שורף לי עכשיו.
עוד רגע אחזור הביתה ואשב לראות את הכל לבד ולזיכרו.
חברה שלו השתחררה היום.
אתמול היא באה ושנינו חיטטנו בארגזים הכחולים למצוא את החוגר שלו.
היא שלחה היום את הסרטון שלה גוזרת גם את החוגר שלו.
הוא פיספס את זה בשבועיים והיא גזרה באיחור של 3 חודשים…
הילדה התקשרה (שזה אירוע מיוחד בפני עצמו) ורצתה התייעצות אחרונה בקשר לתפקיד בצבא.
ומחר היא תודיע לקצין הנפגעים שלנו שהיא בוחרת להמשיך את דרכו של אחיה (שהיה מפקד טנק) ולהיות מדריכת שיריון.
ואני כל כך מחכה למחר שהיא תגיע ואוכל לחבק אותה.
יש פעמים שאני כועס על עצמי שאני לא מספיק אבל, אז שוקל להכין טבלה של כמה פעמים בכיתי בכל יום.
אתמול שלוש פעמים.
הילדה שלי כתבה לי שהיא שיפרה את הציונים שלה בהדרכה ביום המאה.
שאלתי אותה אם היא גאה בעצמה והיא ענתה מאודדד
וכל כך הייתי שמח בשבילה, אחרי כל הרגעים הלא פשוטים שהיא חוותה לאחרונה, שפשוט הדמעות שלי התחילו לנזול מעצמן
קעקועים לזכרו המקעקעת שאלה אם כואב לי, ואני עניתי לה שהכל יחסי בחיים, וחשבתי לעצמי שהכאב הפיזי נעלם בעוד כמה רגעים…
חייב להיות פה מטוס, חייב להיות פה בואינג ומטוס של ילד שיודע לאן הוא רוצה להגיע.
כשאיתי היה מדבר על פורמולה אחת הייתה מעריץ את הידע שלו, את ההתעסקות בפרטים.
בדר"כ ילד הולך אחרי אביו בבחירות שלו בספורט אבל איתי הוא ילד מיוחד, הוא החזיר אותי למשהו שאהבתי כשהייתי נער.
התמונה הזו צולמה בחוף אכזיב, בטיולי המשפחה בשבת. היא שימשה גם באלבום הבר מצווה שהכנו לאיתי.
וכשאחותו לא מזמן השתמשה בה, בפוסט קורע לב באינסטגרם היה לי ברור שגם אני אשתמש בה.
הכתב שלי שם, מזכיר לי להתמודד כל פעם מחדש עם השאלה 'כמה ילדים יש לך?'
כנראה שלא סתם הלב הכי כאב.
כתב היד שלו, איתי, צמוד ללב שלי
אני לא אחד שיש לו חלומות, רק לעיתים ממש רחוקות.
אבל היום לפנות בוקר ראיתי אותו יושב לידי ברכב כשאני לוקח את הסיבוב במהירות, הוא מסתכל אליי ואומר 'אבא' אני מחייך ושנינו צוחקים.
ורגע אחר כך הוא רץ ואני מבין שזה רק חלום ומתעורר.
בדרך לחופשה ופתאום קופצת הידיעה המרעישה הזו בפורמולה אחת והוא כל כך חסר לי, כל כל רוצה לדבר איתו עכשיו
לשמוע את הבת שלך כועסת ובוכה על העולם שלא נותן לה מנוח בשלוש השנים האחרונות
המעבר לת"א
הקורונה בבית ספר חדש
הגירושין
השכול
מעבר הדירה של אמא שלה לצפון
ועכשיו הקומונה המתפרקת
וכל מה שיש לי להציא לה, זה לכאוב איתה ולחבק.
ובלילה אמצא את הזמן גם להזיל דמעה על כל אלה ועליי
אבל לרגע העליתי בה ובי חיוך שמצאתי והזמנתי את הפאזל עם השם הנהדר הזה
Possessing a most irrational sense of optimism
הלכתי למפגש הורים שכולים והרגשתי שם שאני לא רק צריך לסחוב את האבל שלי, אלא גם של אחרים. כבד לי.
לראות בטלוויזיה חיילים חוזרים הביתה ומפתיעים את ההורים, לשמוח בשבילם…
ולהתפרק מכאב
בסבב הקודם אצל המטפלת היה יעד, להעצים את האני שלי ומשם להביא לשינוי. ומרגיש שעכשיו שום דבר לא יכול לשנות את המציאות.
רגע לפני שעברתי דירה בחזרה, במקום גרושתי, דמיינתי שאני ממקם את חדר העבודה בחדר שלו.
שולחן גדול, שיספיק לשני המסכים הגדולים והוא ישקיף אליי מהתמונה במדף וארגיש עטוף בו.
אבל מהרגע שעברתי, קשה לי להיכנס לחדר שלו, התמונה שם 'חיה' מידי וההבנה שלא אראה אותו יותר, חודרת וכואבת יותר מכל רגע שהיה עד עכשיו.
בעוד חודשיים הוא היה אמור לעבור לגור איתי, כל כך חיכיתי לזה.
ובמקום זה, היום אני מחליף את אמא שלו שעוברת צפונה, בבית.
כך אוכל להשאיר לאחותו, כמעט בדיוק, את הבית והחדר שהיא רגילה אליו, וכך החדר שלו לא יזוז, ויהיה איתי לא רק בלב.
אני הולך לפספס את שני המשחקים הכי חשובים בשנה של קבוצת הכדורגל שלי.
את זה מול חיפה ואת זה מול הפועל ת"א.
אני, שלא אכפת היה לי ללכת לבד, שדחיתי לא מעט דברים בשביל הקבוצה.
אז את הראשון, ברביעי הקרוב מול חיפה אפספס כי הבטחתי לבת שלי, אחרי שאחיה הלך, שנלך יחד להרצאה האחרונה בסדרת ההרצאות על הביטלס, שאליה הלכנו יחד בשנתיים האחרונות.
ואת המשחק מול הפועל אפספס כי אלך לבכות במפגש ראשון של הורים שכולים.
ומרגיש לי שעכשיו אני צריך להיות יותר קרוב לבת שלי ויותר לאפשר לעצמי לבכות מאשר לעודד, לשיר, להתעצבן ולשמוח.
אז יאללה מכבי 💙💛
(אבל אני אתעדכן אח"כ)
המג"ד שלו מגיע היום לביקור.
'הוא יביא תצ"א ומפות, תכינו שאלות' אמר קצין הנפגעים.
ואני מרגיש שאין לי מה לשאול, שכל זה מרגיש לי מיותר. שום דבר מזה לא יחזיר לי את הילד.
כל מה שבא לי זה לשמוע זה את החברים שלו, המפקדים שלו, שיספרו סיפורים עליו, חוויות, צחוקים, התרגשויות ודברים שעוד לא שמענו.
דווקא אחרי סופ"ש משובב נפש עולה בי המחשבה לרגע, שאחרים קולטים יותר ממני את האסון שלי.
מרגיש לי כאילו אני בטראומה והפוסט יגיע אחר כך.
היינו צריכים לפתוח קבוצה עם החברה שלו.
השאלה הראשונה שעלתה 'איך נקרא לקבוצה?'
לי ישר קפץ השם שלה והשטות שהוא עשה ביפן שראה את הכניסה למוזיאון של פיקאסו.
הומור שחור זה גם עוזר
כל סיכומי השנה שלי, נופלים ונעלמים לתוך הבור הענק שנפער בחיי.
אם הוא היה פה, בטוח היינו הולכים יחד לראות את הסרט הזה.
אז במקום זה, בא לי לעשות הקרנה, נגיד… טוויטאפ סרט והנצחה. (אבל לא כזה כבד).
ופשוט תבואו לחבק אותי ואולי לראות אותי בוכה, ולדעת שזו עוד דרך שלי להנציח אותו.
זו לא תהיה הקרנה פרטית (כנראה קשה לסינמה סיטי להסתדר עם משהו שהוא לא יום הולדת לילדים)
אני מתכנן על הההקרנה ביום רביעי ה 3/1 ב 18:50.
ואחר כך לשתות קצת בבר באזור הרצליה פיתוח, להטביע את יגוני וגם לצחוק איתכם.
אז הכרטיסים עליי והפופקורן עליכם 😉
מי שבא לו (ולא רק ממקום של חמלה) אשמח שידאם לי
וזה הטריילר לסרט פאררי
https://www.youtube.com/watch?v=Nurd1ab4Mm0
כל מה שאני מסוגל כרגע, זו תמונה קטנה שלו, מוחבאת מאחרי הפסלים הקטנים של אחותו בקצה המזנון ליד הטלוויזיה.
כאילו מסתיר אותו, את האמת, את הנורא מכל.
יושב במשרד, הכל לכאורה רגיל
ואז מקבל את השיר הזה ופשוט מתפרק ובורח החוצה
https://www.youtube.com/watch?v=Ad5hjj6rKAI
המ"פ שלו, שלחם איתו בטנק בא וסיפר לנו בדיוק איך הוא נפל.
קצת חששתי לפני מהמפגש, אבל אז שהדלת נפתחה עמד שם ילדון והרגשתי שאני צריך להגן עליו.
אני שונא שמוסיפים ליד שמו את 'הי"ד'!
אם הוא קיים (ואני יודע שלא) אז שיתעסק בלהביא אהבה במקום נקמה.
אחרי סופ"ש נחמד, קמתי הבוקר ופתאום לא הרגשתי כאב על לכתו.
התחושה היתה מאוד מוזרה לי, איך זה אפשרי שזה כל כך טרי?
הדחקתי את המחשבה והמשכתי.
אחר הצהריים שיחה עם גרושתי ששאלה אם אנחנו רוצים כתבה עליו בערוץ 12.
ופתאום כל הכאב התפרץ.
כאבתי, ופתאום הרגשתי נורמלי.
הראש שלי תמיד היה חופר לי ועכשיו זה אפילו יותר, רק שעכשיו זה מלא בעצב וגורם לי לבכות.
אז בכדי להשתיק אותו אני תוקע באוזן אוזניות ושם פודקאסטים שמברברים לי בלי סוף.
לא תמיד ברור לי מה הם אומרים שם וזה גם לא חשוב.
כל מה שאני צריך שהם לא יתנו למח שלי לברבר בעצמו.
קצין הנפגעים הודיע היום שיש עוד כספים שמגיעים לנו 'הפיקדון שלו'.
וזה אחרי עוד מענק ועוד שכר ועוד ביטוח.
כתבתי לגרושתי שאני מרגיש עם זה כל כך לא פייר.
והיא דייקה את זה ואמרה
זכינו בלוטו של הגיהינום
שואלים אותי מה שלומי
וזו כמעט שאלה מצויינת
אני לא מתפרק
אני מתפקד
רק בכיות קטנות שבקושי נראות
היום בשלושים קראתי שיר לכבודו ולכבוד החיים
ונחיה / אברהם חלפי
אָבְדוּ הַחַיִּים. אָבְדוּ – וְנִחְיֶה.
וְנִחְיֶה, וְנִלְעַג לְךָ, מָוֶת.
כָּכָה נִחְיֶה – שְׁלוּבֵי זְרוֹעַ וָעֹז
עִם הוֹד זָהֳרוֹ הָאַלְמָוֶת.
נִנְשֹׁם. כֵּן, בְּזַעַם נִנְשֹׁם – וְנִחְיֶה,
אַף אִם פַּחַד יִבְלֹם אֶת פִּינוּ.
הֲיֵשׁ עוֹד לִפְחֹד? מִפְּנֵי מָה, אֱלֹהִים,
אַחֲרֵי אָבְדָנִים שֶׁרָאִינוּ?
נִנְשֹׁם. וְנִזְעַם. וְנִחְיֶה. וְנִלְעַג
אִם יִפְּלוּ גַּם שָׁמַיִם עָלֵינוּ.
אָבְדוּ הַחַיִּים. אַךְ אָנוּ נִזְעַק
אֶת זַעֲקַת אַלְמוֹתֵנוּ.
אנשים מסתכלים אליי במבט מהול ברחמים ובחוסר הבנה מה להגיד.
אני מבין שזה טרי, תוהה כמה זמן זה יימשך.
ככה נראית הגלריה שלי משישי
למות ולחיות
לחיות ולמות
במקום הכסף, אפשר את הבן שלי בחזרה?
מאז שהוא הלך…
אמא שלו, שכותבת נפלא, נמצאת בפרץ של כתיבה מרגשת.
רואה אותו לצידה, מרגישה את נוכחותו וסוחטת מלא מחמאות.
ואני, רואה לפני בעיקר את הבור שהוא השאיר ואין לי מילים לתאר זאת
ארגזים.
היה קשה לפתוח.
אבל עכשיו יש לנו עוד כמה זיכרונות שלו 💔
לפני כמה שנים הוא גרם לי לחזור ולראות את הספורט הזה F1. ישב להסביר לי את הפרטים הכי קטנים, דאג לעדכן אותי בכל אימון.
לפני 4 שנים, אירגנו את הטיול ביפן בכדי שנהיה במירוץ בסוזוקה.
ועכשיו אני יושב וצופה פה לבד במירוץ ולא יהיה לי את מי לשאול 'ראית?'
נזכר בהכל ובוכה.
אתמול קיבלתי הודעת חיזוק מאבא של המ"מ של הילד. אמר שהילד שלו רוצה דבר ראשון שהוא יוצא לבוא לחזק אותנו.
עכשיו קיבלנו הודעה.
ואנחנו נצטרך לחזק אותם.
אני ואלוהים אף פעם לא היינו משהו. ובטח ובטח לא עכשיו.
אז בהלוויה היה קדיש חילוני ואל מלא רחמים אבל של יהודה עמיחי, לא היתה כיפה, ולא שום תפילה אחרת בכל השבעה.
אז באמת פלא שהזקן החזיק 10 ימים.
עד עכשיו הייתי מנותק.
מאתמול שכולם עזבו אני מתחיל להרגיש את החור הפנימי ואת השריפה שם.
בבוקר אחרי הקפה, זה הרגע שאני בוכה בו.
ההבנה שמתחיל יום בלעדיו.
כשהציוצים הגיעו ל ynet
זה הזמן לנעול
ועכשיו אחרי שעה של נדודי שינה וסדר, זה הזמן לצייץ מחדש
התרנו את שמו לפרסום.
הפעם הראשונה שנשברתי ובכיתי
יושב אצל הגרושה עם הבת שלנו שחזרה לחופשה.
פתאום דפיקה בדלת, אני נדרך, הגרושה הולכת לדלת, מציצה ואומרת 'לא…זה טעות'
כמה רגעים ושנינו מבינים שהמתח הזה הורג אותנו ושנינו בוכים יחד.
נרגעים, ומבטיחים לעצמנו שהוא יחזור והתוכנית לחו"ל עוד תצא לפועל.
כמה זה נורא?
אתה שומע שאמרו לכל המשפחות ואתה לרגע יכול לנשום לרווחה.
זוועה
פגשתי את ת החייל ברביעי, הוא נסך בי הרבה בטחון.
בשישי הוא נכנס לשם.
אבל היום שמישהו פתאום שאל
'איך אתה יכול ככה?'
פתאום, זה הכי ערער אותי
אני שומר כל תמונה וסרטון של טנק שמפרסם דובר צה"ל.
מחכה לו שיחזור, שנשב יחד והוא יספר שהנה זה הטנק שלו ופה זה הפגז שלהם.
בנתיים מחזיק הכל בפנים ושומר על עצמי כמה שיותר חזק.
ברור לי איפה החייל שלי עכשיו.
ורק מחשבות טובות.. רק…
הבן עידכן אותי שחסר להם רק פריט אחד קטן ולא צבאי.
'יש פה הכל' אמר.
אז כתבתי בקבוצת הוואטסאפ של הורי הגדוד וציינתי שהם באים לנח בעיר חסר להם רק זה.
בגלל שציינתי את שם העיר, החלה התנפלות עליי כאילו הייתי מרדכי ואננו.
ישר נעמדתי בשלשות
כשהבן שואל
'אם אתם רוצים להגיע היום אתם מוזמנים'
אז גם אם זו הפעם השלישית בשבוע אני לגמרי רוצה!
בפלוגה של הילד התחילו ההימורים העדינים יותר
'כמה נסגור? '
ההימורים נעים בין 70 ל 120
לפלוגה של הילד יש אינסטגרם.
ואני תוהה מי מנהל את החשבון ואיך הוא מעביר את הניהול חשבון שהוא משתחרר?
זה במקום טקס העברת הדגל במצעד יום העצמאות?
מחר הוא אמור היה לצאת לחופשת שיחרור.
היום אסתפק בשעה לראות אותו.
ואני מרגיש שחזר לי החמצן לגוף לפחות לעוד יממה.
הוא ואני ❤️
בקבוצת הורים של הגדוד של הילד התחילו להגזים
'בואו נכין להם שיר'
אז נשבר לי ועכשיו כתבתי לכולם שזה נשמע לי כמו גנון ושכל אחד יהיה חזק מול הבן שלו.
מחכה לתגובות לפני שאצא משם.
עוד שיחה עם החייל, מנסים קצת לצחוק…
תגיד מה יהיה עם חופשת השחרור בשבוע הבא? אני שואל אותו.
אבא, אל תשאל, המחזור הבא צוחק שאנחנו נשתחרר ביחד. אבל לפחות אנחנו נצא עם משכורות קבע, כבר בדקנו את זה עם השלישות.
חייב להודות שההורים בגדוד של הבן מתנהגים כמו בגנון.
מבין את הדאגה, מבין את הלחץ, אבל בחיי… הילדים במלחמה!
ההתגייסות הזו, מרגישה לי כמו תחרות בין ההורים מי דואג יותר לבן שלו.
דיברתי שוב עם הילד, אמרתי לו שהבנתי את הרמז שלו איפה הם 'אנחנו רואים את הים' וברור לי יש שם עניינים.
'אבא, ראיתי שם דברים קשים. מה ששמעת זה כלום. שאבוא הביתה…'
רק תבוא ילד. רק תבוא!
סוף סוף הילד התקשר.
ילדים של היום… הוא לא זוכר את מספרי הטלפון שלי ושל הגרושה, רק את של אחותו כי זה כמעט אותו מספר.
הוא בסדר ויש להם כמעט הכל.
הוא לא יכל להגיד איפה הוא אז הוא סיפר שהוא רואה את הים.
ואני עדיין מחפש אותו בכל תמונת טנק שמופיעה, עובר שוב ושוב לראות אם זה הוא.
החייל שולח הודעה
וברור לי שלא קל לו
כמה פעמים אמרתי לו 'לא מתנדבים לשבת בצבא'
'אבא, זה השבת האחרונה שלי בגדוד אני רוצה להיות עם החברה, ובכול מקרה תאסוף אותי בשבת'
אז הבוקר הוא הודיע שהוא לא יוצא לטיול משתחררים שהיה אמור להיות בראשון.
חשבתי, הוא בצפון לפחות רחוק מהבאלגן.
אז עכשיו הוא עדכן שהם יורדים לעזה.
אני דואג!
איך אני נהנה מהבן שלי
חד ויודע!
כבר המון שנים, רגע לפני מצעד שנתי עיברי או לועזי, אני יושב עם הילדה ואנחנו מכינים יחד פלייליסט ומצביעים למצעד.
שלשום, היא התחילה שנת שירות.
אז היום ישבתי, תוהה איך גם היא פרסה כנפיים, והכנתי את הפלייליסט לבד.
ורק שלחתי לינק בקבוצה המשפחתית…
החייל בתרגיל בצבא.
פתאום הוא שולח תמונה שלו עם דם בעורק, ראש מוטה ולשון בחוץ.
אותו זה הצחיק
אחותו טוענת שהוא מת גרוע
אני מתאושש
אולי יום אחד שהוא יהיה אבא הוא יבין.
אבא עשיר, אבא עני
יושב עם הילדים ומדבר איתם על שוק ההון אחרי שראיתי עם הילדה ב youtube את מיכה סטוקס.
והילדה מסבירה לאח הגדול שלה שחזר מהצבא ש 'בהתחלה עדיף תעודת סל מאשר להתעסק במניה ספציפית'.
אז קניתי לה שלוש כאלה.
איזה כיף להכניס אותם לעניינים ולתת להם חינוך כלכלי.
כשאתה יודע שגידלת גרסה טובה יותר ממך!
שעה וחצי בתוך טקס הסיום של הילדה ורק ההבנה שהסתיימו כל אסיפות ההורים, הטקסים, החופשים, הקייטנות ועוד…
רק זה וזה שהיא כבר ממש בוגרת, גורמים לי להתרגש
ובנוסף…
היא מסיימת בהצטיינות יתרה!
הבן שלי ואני דנים במירוץ אתמול ובנדודי השינה שלי
יש הורים שרודפים אחרי הילדים שלהם במשחקי כדור…
אני רודף אחריו בנסיעה בסימולטור Formula 1
הילד מקום 2 ואני גאה שזו תוצאה של חייל שיוצא פעם בשבועיים
'אבא, אני יודעת שאני מרצה'
וכל מה שעשיתי זה לחבק אותה ולהגיד לה
'אני יודע ממי קיבלת את זה'
וחשבתי לעצמי (וגם אמרתי לה) שהיא ממש מדהימה שככה היא מזהה את זה על עצמה בגיל 18.
לי לקח להבין זאת על עצמי, הרבה הרבה יותר מאוחר.
מה זה נחת?
לנחות בארץ מטיול בלונדון ולקבל הודעה מהילדה 'יש לי 100 בבגרות במתמטיקה'
הדבר שהכי היה קשה לי ביום העצמאות הזה, היה שעברו מלא מטוסים מעליי והבן שלי לא היה לידי לספר לי איזה סוג הם ומאיזה בסיס כל אחד מגיע.
הוא פשוט שמר על כולנו מנקודת הגבול הגבוהה במדינה.
הילדה הקטנה שלי בת 18 היום!
אני לא מאמין ואני מאוד מתרגש…
והערב אלך איתה ועם אמא שלה לחגוג לה (בקטנה, עד שהאח שלה יצא שבת) בבר.
אם כבר חוקית אז שתשתה.
הוא לפני תרגיל חטיבה.
התקשר לספר שהוא נבחר להיות בטנק עם הסמח"ט.
אמרתי לו שכל הכבוד, אבל איך שהוא מסיים עם השירות שיברח מפה 'אין לך מה לחפש במדינה הזאת יותר'
'אבא, זה כואב' הוא אמר לי.
אתה צודק כואב מאוד אבל זו האמת.
יושב עם הילד לצהריים.
בשיחה קצת מספר לו על החברה והוא עונה
'אבא, לא הבנתי למה אמא ואתה מסתירים את החברה שלך והחבר שלה'
לרגע גמגמתי, אפילו הובכתי.
כן, הילדים שלי כבר ממש אנשים.
הדבר הכי טוב שהגרושה ואני עשינו בפער מכל דבר אחר, זה לגדל ילדים לתפארת!
היום המתבגרת קיבלה את התעודה שלה ומעבר לציונים המדהימים ולהצטיינות היה שם משפט שקנה אותי
'את מפתחת שפה ייחודית בצורה מעוררת הערכה'.
ועוד שעה, ניסע כולנו לרמת הגולן לטקס מצטיינים לחייל שהוא מפקד טנק
מסתובב עם חזה נפוח!
אם היינו נשארים לגור בצפון, הטיול השנתי בכיתה יב' היה 5 ימים, בשטח, שהכל הילדים מארגנים כולל אוכל.
אבל הילדה כבר בת"א וטיולים שנתיים בת"א הם קצת אחרים…
איך אני יודע שהוא הבן שלי?
לפי כמויות החבילות שהוא מזמין.
ואת כל זה הוא עושה מהצבא בתור מפקד טנק.
כבוד!
פתאום בגיל 17 הבת שלי התחילה לדבר איתי על כדורגל.
ואני מאושר!
תודה לך מונדיאל
הטיול עם המתבגרת הסתיים. היא חזרה לחדרה אצל הגרושה.
ואצלי פתאום גואים כל הרגשות, בוכה בהבנה ובכאב את הדברים שאני מפסיד איתה ביום יום, אבל לגמרי מבין את הדברים שמייצר איתה עכשיו שאולי לא היו קורים אם הייתי נשאר בבית.
רגשות אשם של הורים זה דבר לא קל בכלל.
אני יודע שזה לא אינסטגרם…
אבל תנו לי להשוויץ בטיול עם המתבגרת בעקבות הביטלס.
למרות האפרוריות השמש מפציעה מידי פעם פה בליברפול
ויכוח ביני ובין הבת שלי. נערה בת 17.
שלא מוכנה לקחת כסף מאביה.
מה זה? איזה חינוך היא קיבלה? 😉
הילדה רוצה ארוחת חג משפחתית בחג הראשון.
אבל האח בצבא, לאמא יש תוכניות ואבא מוכן להיות שם בשבילה.
קשה לה להפנים שאנחנו כבר לא המשפחה שהיינו.
וזה הכי קורע אותי!
לילדה בת 17 כבר לא עושים משמורת משותפת.
אז בדר"כ כל מפגש הוא יותר משמעותי בשיח ובחוויה.
אבל נראה לי שגם כל פרידה היא יותר כואבת.
איך אתה חוזר לדירה שלך?
שאל אותי הילד, אחרי שהשארתי לו את הרכב.
ופעם הראשונה עניתי לו ממש.
'אני לוקח רכבת לחברה שלי, היא גרה בראשון'
וזה היה מאוד משונה למרות שאני כבר לא בבית 8 חודשים וברור לו שטסתי עם מישהי לחו"ל
הכל טוב זה יחסי
שהבן שלך מפקד טנק
ותודה למתנחלים
הילדה… בת 17 וחצי…
אמרה לי ולפרודתי
'החברים שלי שההורים שלהם גרושים, הם כבר רגילים כי זה קרה מזמן ואני עוד לא התרגלתי'
וכאב לי מצד אחד
וחשבתי שגם אני לא התרגלתי ואם זה היה קורה שהם קטנים היה לי זמן לעכל את זה בפחות קריעה מהם
אבל מצד שני… זכיתי איתם ואיתה במשפחתיות נהדרת.
כבר כמעט שנה הבת שלי ואני הולכים פעם בחודש לאקדמיית הביטלס של אורי משגב.
תענוג צרוף!
ועכשיו נרשמנו לטיול שהוא מארגן בעקבות הביטלס בליברפול ולונדון.
מתרגש ברמות
מהו אתגר?
לסוע שעתיים עם ריח של 20 ג'חנונים ברכב
יום הולדת 20 לחייל שלי שנמצא בשטח
הלוואי שאבא שלי היה נותן לי בזמנו את הרכב, באותה חדווה וכמות כמו שאני נותן לבן שלי.
הצעתי לבני החייל להביא אותו ממחסום ריחן, בכדי שמחר יוכל לעמוד ליד קבר בבית הקברות בכ"ס.
ופה במחסום… העצב של מחר על העבר והנופלים מתערבב עם העצב על חוסר התקווה, הגדרות והקונפליקט.
הגעתי בבוקר לבית. היא לא שם.
אני מעיר את הילדה, מתיישב ליידה ומלטף את ראשה וכל מה שבא לי להגיד לה זה…
'את חסרה לי'.
אני מתאפק. אי אפשר להגיד את זה לילדה כאשר אתה עזבת את הבית.
אז במקום זה אני מסתפק ב 'אני אוהב אותך'
ילדתי האהובה חוגגת 17 בשבת
אני: מה תרצי ליום ההולדת?
מ': אני לא צריכה כלום אבא
אני: אולי נייד חדש? הוא כבר בן 3
מ': הוא ממש אחלה ואני אוהבת אותו
אני: אולי מחשב חדש? הוא כבר ממש ישן.
מ': לא אבא, לפחות לא עד שנתחיל ללמוד פוטושופ.
אנחנו נלך כולנו למסעדה שאני בחרתי, מספיק לי
שאני כותב לבת שלי שאני אוהב ומתגעגע, לא תמיד אני בטוח אם יותר קל לי שהיא רק שולחת סמיילי או שהיא עונה גם אני
'אבא, אני לא יכולה יותר'
משפטים שקורעים אותי
אפילו שזה רק הקאות
פשוט בא לי להשוויץ בילד שלי שסיים אתמול קורס מפקדי טנקים.
והוא גרסה משודרת על סטרואידים שלה ושלי.
אז למרות כל הציניות שיש לי מול הצבא, אני אבא ממש גאה.
הבאתי את הילדים לבקר בדירה שלי.
זה לא הבית שלהם. הרגשתי מאוד לא נעים. מן תחושה של ביקור לרגע.
מחזיר אותם בחזרה ורגע אחרי שהם יוצאים מהרכב אחרי נשיקה שלי, אני דומע.
מרגיש שהם חוזרים הביתה ואני לא חלק מזה.
שם ברקע כמה שירים משנות השמונים.
הילדה: אבא, מה זה? אפשר לשים משהו מוכר יותר?
שמה שירים משנות השישים
למה זה טוב לקום כל כך מוקדם?
בכדי שיהיה מי שיענה לחייל בקבוצה המשפחתית וידליק לו את הדוד
אני לא מבין מאיפה יש לי ילדה חרשנית שכזו…
היא אפילו כועסת עליי שאני אומר לה לעזוב את השיעורים.
השעות שהיא ישבה היום לא ישבתי כל התיכון!
עוד שעה…
נצא בדרך אליו, אי שם אחרי שיזפון… בשטח,
הוא יחכה לנו ולטעם של שבת. לחמין שאני מכין.
הילדה יושבת איתנו אתמול לצהריים ומסבירה לנו כמה זה חרא הורים גרושים.
כמה זה קשה לילדים.
כמה זה כבר לא אותה משפחה.
היא מספרת על החברות שלה…
אבל לי כואבות המחשבות שעברו לי בראש בשנה האחרונה.
כואבות עליה, כואבות עליי, כואבות על זוגתי
מקפל את הכביסה של החייל שלי…
וגרגירי החול של שיזפון מנסים להזכיר לי במה להתרכז.
הילדה חוזרת מיום ראשון בכיתה יא' ואתה ישר רואה עליה שלא טוב לה
'הכיתה גדולה מידי
לומדים בשישי
ואני אצטרף לוותר על צרפתית כי זה מתנגש עם המגמה'
ואז היא פורצת בבכי…
וכל תחושת האשם הזו של המעבר לעיר הגדולה מציפה אותי שוב
ואני יושב ובוכה איתה
ילדה שבוכה על זה שקרענו אותה מהחברים שלה…
זה הדבר הכי קורע לב שקרה לי, אפילו בשנה כזו מטלטלת כמו השנה האחרונה
עובדות החיים:
כשהילד הולך לצבא,
החדר שלו מתחיל להפוך למחסן
כשהוא נולד בכיתי ממש. היום שהוא התגייס רק לחלוחית בעין הופיעה.
אולי בגלל שהפעם היה לי הרבה יותר זמן להתכונן…
כשהבן שלך עובד באחת הגלידריות השוות בת"א אתה צריך לרוץ יותר
ילדים גדולים זה כזה…
אתה אוכל ארוחת צהריים והם ארוחת בוקר
כבר חודש וחצי שאני עובד חצי שבוע מהבית בצפון וחצי שבוע מהמשרד בת"א וישן בדירה החדשה בת"א. הכי קרוב לגרוש.
ויום אחד הילד בא ואמר 'אני מבין קצת איך זה מרגיש עם הורים גרושים וזה ממש לא כיף'.
ונזכרתי בכל אותם פעמים שריבים לא קטנים גרמו לי לחשוב שאולי גירושים זה הפתרון, ופתאום עם ההערה שלו הרגשתי כל כך אידיוט.
לא, זו לא ביקורת כלפי אלה מכם שבחרו אחרת, זו פשוט תזכורת לחזור אליה שהרגעים יהיו לא פשוטים.
משכנע את הילד ואמא שלו שאני קונה לו את מתנת היומולדת היקרה.
ואחרי שהוא הראה לי אותה ב YouTube ברור לי שהוא לא ישתמש בה לבד בבית
הגה ופדלים למירוץ
אבל כאלה מטורפים
אני הולך לבלות לו בחדר
פעם היה חלום..
הילד החזיר לי אותו
והיום הוא התגשם
ממש רגע לפני שעפים חודש לחו"ל הילדה שברה את מסך הנייד החדש שלה.
ונערה בת 14 בלי הנייד בחו"ל זה מתכון לטיול אבוד.
אז מה עושה האבא המשקיען שלה?
נוסע חצי מדינה בכדי להספיק לתקן את הנייד רגע לפני
תחזיקו אצבעות 🤞🤞🤞
הוא הולך לשנה האחרונה שלו בבית הספר..
ו פתאום אנחנו קולטים שכל דבר מעכשיו זה פעם אחרונה ככה
והלב מתקשה עם המחשבה, נאחזים במה שיש ומקווים לנצל כל רגע כזה.
ואז השבוע ברגע משפחתי בים, הוא פשוט עשה אותנו מאושרים "תדעו שגם שיהיה לי ילדים אני ארצה לטייל אתכם" אמר… והרגשנו שעשינו טוב
כמה ילדים טובים וחנונים אני מגדל?
הילד חזר ממסע בפולין סיפר חוויות
וסיפר שהתריעו בפניהם לא לעשות מסיבות.
אז הם הרגישו את מרד הנעורים ו…
עשו מסיבת תה מהתיונים במלון
אין ציוצים עם התגית הזו.