אודות

להיות צייצן אנונימי זה אומר לשתף את הדברים הכי קטנים בחיים שלך עם אנשים שאתה לא מכיר בכלל. מצאתי שיש בזה משהו משחרר מאוד, משהו שמאפשר לספר דברים בלי מגבלות.
ב-3 בנובמבר כל זה השתנה.

איתי נהרג ב-2 בנובמבר 23, אנחנו קיבלנו את ההודעה בלילה.
היינו עסוקים בסידורים שלאחר המוות, להודיע למשפחה הקרובה, לנסוע לבית של ליזה, חברה שלו, ולהודיע לה באופן אישי את הבשורה הנוראה מכל.
לאחר שהודענו לכולם, נסענו להיפרד ממנו במחנה שורה.

בדרך לשם נכתב הציוץ :

"התרנו את שמו לפרסום"

באותו הרגע, אני עדיין לא מבין את המכה שניחתה עליי, את הכאב, את השכול והיגון, אבל ההודעות והפיברוטים (כמו לייקים בפייסבוק) לא הותירו ספק, הפרופיל שלי כבר לא כזה אנונימי ונחבא אל הכלים.
בחזרה הביתה עוד עניתי לכמה הודעות שניסו לברר האם זה באמת האסון שלי? האם הציוצים על הילד שבצבא נגמרו בגרוע מכל?

עברו עוד כמה ימים ופניה מכתב Ynet הבהירה שאנשים כבר עושים את הקישור בין הפרופיל האנונימי לביני. בלילה, אחרי שכולם הלכו מעוד יום של שבעה ואני עייף ולא יכול לישון, ישבתי לנעול את הפרופיל שלי ולחסום את כל הצייצנים החדשים שהחלו לעקוב אחריי.

אני עדיין מצייץ, על השכול, על איתי וגם על מיקה ולחלקים האלה אני רוצה לתת מקום פומבי. האתר הזה נועד בשביל זה, הוא נוגע בדברים הקטנים בינם לביני, במחשבות, ברגשות והוא בעיקר בשבילי… שאוכל ללכת למקום בו אזכר ברגעים הקטנים האלה שעושים לי לחייך, לצחוק ולבכות…